הצלצול הראשון: איך מפחיתים מילדים את הלחץ של שנת הלימודים

ה-1 בספטמבר מהווה "יום גאולה" במאות אלפי בתים בישראל שכן הילדים חוזרים לגנים ולבתי הספר, אבל עבור אחוזים ניכרים מהתלמידים מתחילה לרחף שוב עננה של קושי, תסכול ומצוקה מעל חייהם הצעירים. דומה שהמערכת לא משכילה להתאים עצמה לבניית מסלול אישי תומך המביא את התלמיד למיצוי הפוטנציאל האישי הטמון בו. תחת זאת, נוקשות ודרשנות שאינם עולים בקנה אחד עם האישיות המתפתחת של כל צעיר וצעירה מולידים תסכול עז ואכזבה עמוקה, שמובילים לכישלון ידוע מראש. כישלון יוליד כישלון, כמו כדור שלג במדרון, והם ייחרטו בנשמת האישיות הצעירה, המתהווה, וילוו אותה משך שנים רבות.

הלחץ שמופעל על הילדים לא מגיע רק ממערכת החינוך, אלא גם מההורים, והוא מתחיל כבר בגיל הרך. החברה הפכה דרשנית והישגית בכל מחיר. הלחץ מתחיל כבר מהגן, אז ההורים דורשים מהגננות העשרה לימודית שפתית (כולל שפה זרה) והקניית יסודות הקריאה. הם שולחים את הזאטוטים לחוגים יוקרתיים, ומספרים לי שיש להם רגשי אשמה כי לבנם "חסר זמן של משחקי קופסא מעוררי מחשבה". איפה הילדות? איפה מקום השובבות הספונטנית? אותם הורים נאבקים בהמשך על מקום בבתי ספר יוקרתיים לטבע ולאומנויות, שברור שלא מתאימים לכל ילד. המרוץ החל: מרדף אחר הישגים, הצטיינות בכל מחיר, והכל - בהשוואה לחברים, לאחים ולבני הדודים.

התחרותיות הזו מחלחלת גם לילדים, שנאלצים בגיל צעיר מאוד, מדי, להתמודד עם הרבה מאוד לחץ. חשוב לזכור ששנות בית הספר הם שנים קריטיות שכן בהן נוצר מבנה נפש האדם ונרקמת אישיותו. הלחץ מהבית והנוקשות של מערכת החינוך הופכות את השנים החשובות האלה לרצופות בטראומות. בטוחני שכל אחד ואחד מכם לא יצטרך לפשפש רבות בזיכרונו כדי להעלות זיכרונות טראומתיים מתקופת בית הספר. אירועים שהטביעו חותם על מי שהוא, לטוב ולרע. בית הספר הוא חממה "אידאלית" להתפתחות רגשי נחיתות, חוסר ביטחון, חוסר אמונה ביכולות, חרדות משתקות ופחד חברתי.

הרגשות הקשים האלה עשויים להוליד חסך עז שיוביל לדרייבים כבירים תוך רצון פנימי להוכיח לאנשי מערכת החינוך שהם טעו ובענק. לעקוף את החברים לספסל הלימודים "בסיבוב".

רק השבוע ישב אצלי אחד מאנשי העסקים המצליחים בישראל וסיפר על מורה לאנגלית שהסביר לו שוב ושוב במשך שנים "שממנו לא יצא כלום". מילים פוצעות אלו, שמחלחלות לנשמה ומלוות אותו שנים רבות אחר כך, שימשו דלק להצטיינותו באקדמיה בשלל התארים שצבר, כשאחרי שירות צבאי (כקצין לוחם מצטיין) התבגר, התמתן, גילה אחריות לעתידו והשלים בגרויותיו. מילים שגורמות לו להזיל דמעה ממרחק עשרות שנים כשהוא מהאנשים האמידים בישראל, התורם תדיר למטרות חינוך כדי להקטין את האפשרות שהמערכת תפספס אנשים כמותו. חלום, שבו הוא נפגש עם מורהו משכבר הימים, מתעמת עמו תוך הוכחה שבכל זאת הגיע למשהו, מלווה אותו שנים בשנתו. זה לא חלום מתוק של הצלחה, זה חלום של כאב על שנים שההורים, המחנכים, המורים והיועצים החינוכיים לא השכילו לפצח את אישיותו היצירתית והרגישה.

כמו רבים אחרים, גם במקרה שלו ניסו להתאים בכוח את הילד לשטאנץ אחיד של תכניות הלימוד הלא גמישות והלא מתפשרות, במקום לעצור, לחשב מסלול מחדש ולהתאים את התוכנית אינדיבידואלית לילד.

בעשור האחרון אני מראיין את בכירי הידוענים והמצליחנים בתוכנית הרדיו שלי כדי לפצח את מבנה אישיותם. חובה עלי בראיון לקחת אותם למחוזות ילדותם. אצל מרבית בכירי האומנים, המוסיקאים היוצרים, הזמרים והשחקנים קיים נרטיב קבוע השזור כחוט השני בשנות ילדותם. רובם מלינים על מערכת נוקשה שלא הבינה לצפונות ליבם, על מורים שהתעמרו בנשמתם, על חוסר אבחון וטיפול מתאים בהפרעת קשב וריכוז (השכיחה מאוד אצל אומנים ויוצרים) או בבעיות חרדה וכפייתיות (ששכיחות אצל יוצרים רגישים).

רבים מספרים על העדר כלים נכונים שיאפשרו להם למידה נכונה המתאימה לפרופיל אישיותם המתגבש, על חוסר בניית תכנית אישית שתעודד פיתוח מצוינות בתחומים שבם זכו במתת אל. הם מספרים על סבל רב, שנים קשות של מאבק תוך תחושה שלא מבינים אותם. וגם על הוריהם המתוסכלים שלא ידעו להכיל את מה שעובר על ילדם ומדוע הוא לא כמו כל שאר הילדים. אלו צלקות שהם עדיין נושאים בגופם, פצעים שלא החלימו כליל ולפרקים מדממים.

כל שנה, ערב פתיחת שנת הלימודים, הקליניקה שלי הומה ואין מקום להכניס סיכה ביומן הטיפולים העמוס לעייפה. דומה שמשנה לשנה הלחץ עולה. הן בעוצמות והן באחוזי התלמידים הסובלים ממנו. לחץ מחלחל ופוגע בעוד ועוד נערים ונערות המגיעים עם תסמיני חרדה ומצוקה. עבורם ה-1 בספטמבר הוא יום הדין. יציאה מחירות לעבדות. הם יספרו על בעיות שינה כשמחשבות לחץ, המעלות חרדה, מציפות וטורדות את מנוחתם. על הפחד מכישלון .על הפחד לאכזב ולא לעמוד בציפיות. על תחושות פיזיות של דופק מואץ, לחץ בחזה, קוצר נשימה, אי סדירות של מערכת העיכול. על פחד שלא יעמדו בדרישות ובהישגים המצופים מהם מהוריהם, ממוריהם. שלא יעמדו בציפיות שלהם מעצמם. תחושות קשות אלה מסמלות את אובדן הילדות ואת הכניסה למעגל לחץ החיים של המבוגר טרם עת ובטרם הבשילו.

הילדים הללו נאלצים גם להתמודד עם המחשבה שעתידם התעסוקתי/ מקצועי/כלכלי/ בין אישי-זוגי/ חברתי תלוי בתוצאות הישגיהם בלימודים. תחושת לחץ שורה בחדר הטיפול. לחץ מבעבע ומציף כל חלקה טובה בישותם. לחץ, לחץ ועוד לחץ. הכל הופך קריטי עבורם. תחושה שהם נושאים את כובד היקום על כתפיהם. קשה להם להתמודד עם הלחץ שפוגע באיכות חייהם ולא מאפשר להם למצות את כישרונם. מי יכול ללמוד ולהצליח במבחן כשהוא אפוף בלחץ? כדור השלג יוצא לדרך.

החוכמה היא לא להביא את הנער/ה לטיפול אחרי פרוץ המשבר, כשהדמעות חונקות והמצוקה האקוטית האוברטית משתקת, אלא להקטין דרמטית הישנות מקרים עתידיים כאלו. להקדים רפואה למכה. נדרש שינוי מתחייב. הרגעה כללית. הורדת לחץ כללי ופרטני. בניית מסלולים אישיים, אינדיבידואליים בתפירה אישית. מתן כלים נכונים, ספציפיים ומותאמים אישית לילד ,למיצוי הפוטנציאל החבוי בו. אין שני ילדים זהים. יש לבנות תכנית למידה לנער ולא לנסות בכוח לדחוף אותו לתוכנית שגדולה על מידותיו.

הרצון לתת לילד הכל, את כל מה שלנו כילדים לא היה הוא לפעמים חרב פיפיות וגולם שקם על יוצרו. חובה על ההורים והמורים לחשב מסלול מחדש. חובה על מערכת החינוך להרגיע. להחזיר לילדים את הילדות. הכל שאלה של מינונים ושילובים, גבולות ומתן עצמאות. לגדל ולחנך ילד זה כמו מעשה לוליינות של המהלך על חבל דק. אולי המלאכה הכי קשה בעולם. לא יתכן שאחוז התלמידים הנדרשים לאנשי המקצוע בשל לחץ ומצוקה הולך ועולה משנה לשנה. תנו לנו פחות עבודה על ידי מניעה. הורים ומורים, אנא הרגיעו והורידו לחץ מהתלמידים. גרמו להם לזכור את שנות בית הספר כתקופה היפה בחייהם, זו שלפני לחצי החיים, המשכנתא, הבוס, האישה, הילדים ומנהל הבנק. החזירו לילדות את התום שמעט אבד בדרך.

סקר שפורסם השבוע העלה כי כמחצית מההורים בישראל אינם שבעי רצון ממערכת החינוך. כרופא פסיכיאטר קלינאי אני לא תמיד שבע רצון גם מההורים המלחיצים. הורים יקרים ומורים אהובים, שינוי מתבקש וחייב לבוא - הורידו את הלחץ ואפשרו למידה באהבה.