ביבר הזכוכית: למה כוכבים לא יכולים להתמודד עם ביקורת?

ג'סטין ביבר סגר השבוע את חשבון האינסטגרם שלו בפני 78מיליון העוקבים שלו, לאחר שלא יכול היה לשאת את הערותיהם הנבזיות והעוקצניות בתגובה לפירסום תמונתו עם חברתו החדשה סופיה ריצ'י. מעריציו הצמידו לבת זוגו בת השבע עשרה, שלל כינויי גנאי וירדו מתחת לחגורה, עם רמזים עבים דוגמת אייקון של נחש. האקסית המיתולוגית, סלינה גומז, נזפה בו בפומבי, שאם אינו יכול לשאת את עוצמת הפגיעות שלא יעלה את תמונות הזוגיות החדשה שלו לרשת, ולא החמיצה הזדמנות להזכיר גם את בגידותיו, כשהיה בן זוגה. כמובן שביבר לא נשאר חייב.

כמי שזוכה לטפל על בסיס שבועי במקצת מבכירי האומנים בישראל, אני יכול להעיד ממקור ראשון על הפער העצום בין אישיותם כמצליחנים, כפי שמצטיירת בעיני הציבור, לבין המציאות. רובם ככולם בעלי חסכים רבים שיצרו בהם דרייבים אדירים והם תלויים באהבת הציבור כמו חמצן לנשימה. זקוקים תדיר לחום, אהבה ותשואות. הם יהיו הכי ביקורתיים כלפי עצמם וביטחונם העצמי בהווה הוא תולדה ישירה של תגובת הקהל לאומנותם ואהדת הציבור למעשיהם. מדובר על אנשים רגישים, פגיעים ומאוד שבריריים. הולכים לפרקים על קרח דק שכל רחשי לב הסונטים בהם מאיימים לשוברו ולהטביעם. לנצח יראו את אלו שלא מחבבים אותם, גם אם יהיו בשוליים. הללו יאיימו עליהם והם יתקשו להבין: מדוע אין הם אוהבים אותי? הרי לא באמת מכירים אותי. מאיפה יוצא מהם כזה רוע עצום כלפי? לופ המחשבות מעוררות החרדה, לא ירפה ולא ישקוט. יקחו הכל אישית ולא יהיו מסוגלים להבליג ולהתעלם.

חולשתם זו היא גם עיקר כוחם. פגיעות שנותנת עוצמה וביטוי באומנותם. רגישות היא לפרקים סוג של כוח ומאותו מקום שססמוגרף מצב רוחם והרגשתם העצמית יהיה תלוי ברחשי הסביבה, יפליאו באומנותם לגעת עמוק בליבנו. זו הסיבה שהם יקראו כל תגובה אודותם ברשת ולא יפספסו כל טוקבק מרושע ואכזרי שנכתב בעילום שם. ינתחו אותו מכל זווית, תוך שהם לא מצליחים להבין כיצד מעוררים אצל אחדים אנטגוניזם כה עז. מדוע אינם קונצנזוס אלא מעוררי מחלוקת ובמה חטאו?

תאמרו, הרי אותו ג'סטין הצעיר יזם רק לפני שבוע צילומים חושפניים שלו בעירום פרונטלי מלא שכלל גם את חשיפת איבר מינו (צעד יזום של יחסי ציבור מתוכננים, כחלק מהרצון להפוך מילד פלא לסמל סקס גברי, תוך התפארות במה שחנן אותו הטבע), אז כיצד הוא מלין כתינוק בוכה על רשעות המגיבים? זהו, שזה בדיוק הפרדוקס בחיי כל אומן.

מחד, הוא זקוק להישאר בתודעה תוך פחד עצום שישכח, כשכל שבוע שאינו "שובר" את האינטרנט מוריד אותו לתהום הנשיה ולכן יעשה הכל, ממש הכל, כדי לסחוט כותרות. ומאידך, הוא רוצה לקרוא ולשמוע רק דברים טובים אודותיו ואינו מסוגל לקבל לא הערה נבזית וגם לא ביקורת לגיטימית בונה. רוצה שליטה טוטאלית.

צודקים המפורסמים. טוקבקים מוציאים רוע צרוף מהמגיבים. מלאני קליין, הפסיכותרפיסטית הנודעת, דיברה על הקנאה המושרשת בלב האדם. האחרון יתקנא לרוב באנשים הקרובים אליו או כאלו משכבת גילו שהוא חש ש"עקפו אותו בסיבוב". כסף, עושר והצלחה של האחד יכולים לסמא עיני האחר. קליין חילקה בין הקנאה הטובה (jealousy) לקנאה הרעה (envy). הראשונה, גורמת לאדם לחקות את המצליחן, להבין שדרך ארוכה של ריצת מרתון מהולה בכישרון רב נדרשה לכך, ולנסות גם כן למצות את מירב הפוטנציאל האישי הטמון בו, תוך חיקוי ולמידת הצלחת האחר. השניה, מוציאה מהאדם רוע צרוף והוא מעוניין רק לחזות בנפילת המצליחן. הצלחת האחר מעבירה אותו על דעתו.

אנשים נורמטיביים וסולידיים מתחבאים תחת מעטה האנונימיות שמקנה מקלדת הטוקביסט האנונימי וברגע מצדיקים את המשפט: יצר האדם רע מנעוריו. כל למשל, ניסוי חברתי שנערך שבו המפורסמים צלצלו לכותבי הטוקבקים הותיר אותם חסרי מענה וכבדי לשון תוך חוסר יכולתם להצדיק ולעמוד מאחורי דברי הבלע שכתבו. מאחורי המקלדת המושחזת נתגלתה עקרת בית מתוסכלת, עובד שחולם להיות מנהל אך אינו בשל וכשיר לכך, אמן מיוסר אכול שיטנה שאינו מסוגל להתפרנס מאומנותו כי פשוט אינו טוב מספיק. אנשים רגילים שמסכת החשאיות הפכה אותם ברגע למפלצות. החשאיות הפכה אותם ל"גיבורים". הרוע יחזור אליהם כבומרנג ויאכל כל חלקה טובה בישותם.

מלמד אני את המצליחנים לפתח חסינות ולעטות עור של פיל כנגד המלעיזים. זה חלק מעסקת החבילה של להיות מפורסם. מי שלא רוצה להכוות שלא יכנס למטבח. אישית, בחרתי לפני כתריסר שנים להשפיע לא רק ברמת המיקרו מול המטופלים שיושבים מולי בקליניקה, אלא גם לשנות סטיגמות ופחדים מטיפול פסיכאטרי-פסיכולוגי ברמת המאקרו הציבורית. לגרום לאנשים לא לפחד לבקש עזרה בשיפור איכות חייהם. לשם כך השתמשתי בתקשורת והדבר היה כרוך בחשיפה אישית ובלא מעט הקרבה. גם אני כמו מטופלי, לא מתיימר להיות חסין מפגיעות. ביום שאאבד רגישותי, אחפש מקצוע אחר. חולשותי הם מקור כוחי, אבל אני נמנע בעקביות לקרוא טוקבקים אודותי.

אז מה יהיה עם ג'סטין? לא קל להיות כוכב מגיל 14 תוך איבוד הילדות. להיות מיליונר בגיל עשרים יכול ל"חרפן" כל צעיר, ובוודאי כזה שהגיע עם סיפור משפחתי לא פשוט (עיין ערך אביו של ביבר, שמתגאה בתקשורת בגודל איבר בנו). מאז שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים, אך אפשר להתנבא שהיד שסגרה את שאלטר האינסטגרם תהיה גם זו שתפתח אותו שוב. הרי מה שווה ביבר בלעדי המעריצים שלו?