לוחמה פסיכולוגית: מה צריך כדי להיות אלוף?

שריקת סיום הקרב על מדלית הארד בג'ודו עד 63 ק"ג, שיחררה פרץ דמעות וחיוך ענק של אושר צרוף מירדן ג'רבי. ברגע שהצביעה על דגל ישראל הרקום לדש חליפתה, בכינו גם אנחנו עמה. בכינו מגאווה בבחורה בת ה-27 שהוכיחה שקורצה מחומר של אלופים הופכה למדליסטית אולימפית אחרי שנים של עבודה קשה. עבודה סיזיפית, תוך נחישות, הקרבה ויריקת דם. בשניה אחת היא נכנסה לפנתאון הישראלי והולאמה על ידי העם היושב בציון כבת של כולנו (אביה התיר לנו, באומרו "עכשיו נסגר מעגל. היא הבת של כולם. הבת של המדינה"). "לפעמים חלומות מתגשמים", אמרה ג'רבי בבכי בסיום הקרב. אמה סיפרה שבגיל שלוש, כשצפתה ביעל ארד על הפודיום בברצלונה, שאלה אותה: "אמא, איך מגיעים לאולימפיאדה?"

לא קלה היתה דרכה. כשמדובר בספורט מקצועי אין קיצורי דרך וההתמודדות היא כמו ריצת מרתון ארוכה עם מהמורות לא פשוטות, המון ויתורים והקרבה עצומה. הלחץ והמתח המנטליים על ירדן בשנה האחרונה ובכלל, היו עצומים. כשדמעות שמחה זולגות מעיניה, היא לא שכחה להזכיר ולהודות לכל מי שסייע וליווה אותה בקריירה הארוכה. כולם שותפים (בטח הוריה - שעמדו לצידה כשהחליטה לנשור מהתיכון ונמנעים מלהגיע לתחרויות של בתם, כדי לא לפגוע בריכוז שלה), אבל מאמנה האישי שני הרשקו, הוא השותף הגדול מכולם. לה ולהרשקו יש נוהל קבוע שפיתחו במשך השנים: בסיומה של כל תחרות הם עורכים שיחת סיכום. בפברואר 2013, ניהלו שיחה דרמטית ורווית משמעויות עתידיות. אז, בתום גראנד סלאם-פריז, ג'רבי סיימה תחרות שנייה ברציפות במקום החמישי המאכזב עבורה, ומאמנה ערך לה רשימה של דברים המחייבים שינוי, אם היא רוצה לשוב לפודיום המנצחים. הוא דיבר על אובדן מוטיבציה, חוסר בתעוזה והעדר התלהבות.

החלטה דרמטית נפלה. בעצה אחת עם מאמנה היא החלה להיפגש עם אדם חיצוני, נועם אייל שמו, פסיכולוג ספורט בווינגייט. זו ההחלטה שהפכה אותה סופית למקצוענית אמיתית בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. החלטה שסללה דרכה להיכל התהילה.

השבוע כשדגל ישראל התנוסס בהיכל הג'ודו האולימפי בריו ומדליה אולימפית הונחה על צווארה, ידעה ירדן וידע גם שני שאותו מהלך של עירוב פסיכולוג ספורט על בסיס קבוע, כחלק מתפריט ושיגרת הכנת ירדן כספורטאית אולימפי, היה צעד קטן שעשה את ההבדל הגדול. עשרים וארבע שנים אחרי יעל ארד יש לנו מדליסטית אולימפית נוספת שמוכיחה שהשמים הם הגבול.

ארד הייתה הראשונה להבין שפסיכולוג מלווה הוא כורח המציאות, אם ברצונך להיות אלוף אמיתי. ד"ר בוריס בלומנשטיין, פסיכולוג הספורט של המשלחת האולימפית בבייג'ינג סיפר לפני האולימפיאדה אז, שהוא החל לעבוד במכון וינגייט בשנת 1991 ובשנים ההם התחום לא היה מוכר, ורק יעל ארד, שזכתה במדליה באולימפיאדת ברצלונה, עבדה עם פסיכולוג צמוד. היום מונה הצוות האולימפי ארבעה פסיכולוגים.

פרט לספורטאים והמאמנים, משלחת ישראל לריו 2016 כוללת רופאה ראשית, שני אורתופדים מתחלפים, ארבעה פיזיותרפיסטים, ארבעה מעסים ושלושה פסיכולוגים. אוהד מעוז הוא רכז הפרויקט המנטלי. מלבדו נמצאים בברזיל פסיכולוגים שעובדים בקביעות עם ענפים שהצמיחו מועמדים למדליה: אלעד פזי מלווה את לוחמי הג'ודו וישי צור נותן כתף ועזרה מקצועית לנבחרת ההתעמלות האמנותית.

החיים של ספורטאי אולימפי הם מאד תובעניים. שגרת אימונים אינטנסיבית, הקפדה על תזונה וזמני שינה נכונים, פיתוח מסת שריר תוך הכחדת אחוזי שומן. חזרה שוב ושוב ושוב על פיתוח טכניקות למיקסום הישגים. ניתוח ביצועים, המון הקרבה וויתורים על חיי חברה ומשפחה. הם רצים סביב הגלובוס מתחרות לתחרות, ממחנה אימונים אחד למשנהו. אין רגע דל. גם זכיה באליפות העולם (כמו במקרה של ירדן ג'רבי) אינה מאפשרת לנוח על זרי הדפנה לאורך זמן, ורק מעצימה את הלחץ והציפייה להשגים נוספים ובראשם מדליה אולימפית.

קשה להסביר את הלחץ במילים, כי כל מילה תמעיט. המסלול כולל עליות וירידות והחוזק המנטלי הנדרש הוא כמעט על-אנושי. אין עוד מקצוע בו אתה עובד בפרך ארבע שנים ונמדד בדקות בודדות, בהן אתה צריך להיות בשיאך, כשכל טעות, ולו הפעוטה ביותר, יכולה להיות פטאלית והרת גורל. מי זוכר את מספר ארבע? לנצח הוא ישכח בתהום הנשיה.

הספורטאי מחוייב להגיע לשיאו בתיזמון הנכון של האולימפיאדה - אז שיאים אישיים חייבים להתנפץ, להגיע לקצה היכולת של ביצועיו, למקסם את הפוטנציאל שלו באותה נקודת זמן. להיות מסוגל לבודד עצמו מהלחץ הלאומי של העם בישראל. להיות מסוגל לסגל לעצמו טיפול קוגניטיבי -התנהגותי (CBT) שיאפשר לו לשלוט על מערכת העצבים האוטונומית, בה המערכת הסימפטתית יוצאת לקרב fight or flight - להיות או לחדול. אז נמדד גם טיפולו של הפסיכולוג הצמוד. כישלון של הספורטאי להביא לנקודת שיא את יכולתו בנקודת זמן בה כל העיניים נשואות אליו, הוא גם (ואולי בראש ובראשונה) כישלון של הפסיכולוג.

אנשי המקצוע לא חתומים רק על הצלחות, וחלה עליהם חובת חשבון הנפש המקצועי. כשלחץ מכריע את המטופל האישי וגורם לו לשגות, טעות שתעלה לו ביוקר, חובה לבדוק אם ההכנה המנטלית היתה נכונה, מקצועית וראויה. אנשי המקצוע נמדדים בראש ובראשונה בתוצאות מטופלינו. האם הצלחנו להביא אותם למקום בו חפצו ובגינו הגיעו אלינו מלכתחילה?

אלו שכשלו, לנצח ישאו את כאבם ולפרקים גם את התחושה שהקריבו לשווא. הפספוס המשווע לא ירפה מהם שנים ארוכות לאחר התחרות והם ימשיכו בטחינה אינסופית של האירועים שגרמו להם לשגות. בעודם שגויים בהרהורי: 'מה היה אם?' חלקם יתקשו להחלים מהפצע והוא יפתח בעיתויים שונים. אחרים יתקשו לחזור לאחר הכישלון למעגל התחרויות, תוך הפקת לקחים, כפי שהצליחה לעשות ירדן ג'רבי. אלוף זקוק לצוות מנצח סביבו. גם כאשר אתה ספורטאי אינדיבידואל, אתה תלוי בעבודת צוות מקצועי.

בתוכנית הרדיו השבועית שלי אני מראיין בכל שבוע אנשים מובילים בתחומם. זכור לי היטב הראיון שעשיתי עם אנדי רם, בו הוא סיפר על השינוי שעשה עם זוגו למגרש הטניס, יוני ארליך, בדרכם לכיבוש פיסגת טניס הזוגות העולמי. הם צירפו אליהם פסיכולוגית ספורט (ששימשה גם כמטפלת זוגית לצמד) וליוותה אותם צמוד, על בסיס שבועי קבוע וכחלק בלתי נפרד מהטורנירים בהם השתתפו. רם דיבר על ההבדל הענק שהיא עשתה עבורם, כשסייעה להוציא מהכוח אל הפועל את פוטנציאל האלופים שהיה טמון בהם.

לא קלה היא דרכם של הספורטאים. אבל העמידה על פודיום המנצחים האולימפיים שווה הכל. תשאלו את ירדן ג'רבי, שלרגע אחד היתה הישראלית המאושרת בתבל.