נושאים חמים

חיים של אבא: האולימפיאדה היהודית

האולימפיאדה בריו אולי מתפרשת על 16 ימים, אבל במחנה ספראוט לייק שבאפ-סטייט ניו יורק הדרמה, הזיעה והנחישות מתרכזים ליום אחד של תחרות וערכים יהודיים, שבסופו שוב ניצחה הקבוצה הכחולה

חיים של אבא האולימפיאדה היהודית (באדיבות המצולמים)
חייבים למצוא דרך שגם יהודים יזכו במדליות (צילום באדיבות המצולמים)

שאגת הילדים האפילה על נהמתו הגרגרנית של הגייטור, רכב השטח שלי. ממרחק נשמעו הצעקות "מ-כ-ב-י-ה, מ-כ-ב-י-ה", ובבת אחת הוטען מחנה הקיץ ספראוט לייק שבניו יורק באנרגיות אדירות. כן, כך קוראים פה לאותה תחרות ספורט ארץ ישראלית שנועדה להבטיח שגם יהודים יזכו במדליות, והפכה במשך השנים לאירוע ג'יי דייט ענק, שבו יהודים ויהודיות מכל העולם מזיעים ביחד במשך היום במסלולי הריצה ובאולמות ההתעמלות ואז מזיעים ביחד במשך הלילה במוקדי הבילוי ובחדרי האירוח.

המכביה ב-64 מילים: יום ספורט תחרותי שבו מערבבים את כל ילדי המחנה מחדש, ומחלקים אותם לשלוש קבוצות לפי סיפור מסגרת כלשהו, לדוגמה דמויות ממלחמת הכוכבים או הארי פוטר. כל קבוצה מקבלת צבע, יש לה קפטנים שמובילים וממריצים את כולם, שירי הנושא והעידוד הם בהשראת הדמות, ובסופו של יום ארוך ומתיש "מלחמת הצבעים" הזאת מוכרעת בהכרזה על הקבוצה המנצחת ותליית השלט שלה על קיר בית העם, הפנתיאון המקומי.

"מי אתה חושב שיזכה?", שואל אותי זאק, אחד מאנשי הצוות הבכירים. הוא עובר עם טופס ורושם את הימורי חברי הצוות. מצד אחד, הבן שלי בקבוצה הלבנה וזאת המכביה הראשונה שלו כך שאני רוצה שיזכה. מצד שני הבת שלי בקבוצה הכחולה, והראש אומר שאחרי שזכתה אשתקד בשתי מכביות רצופות כדאי להמר על הווינרית הדקיקה הזאת. הלב נקרע. בחירתה של סופי, הגרסה המרוככת.

חיים של אבא האולימפיאדה היהודית (באדיבות המצולמים)
מדהים כמה קל לגרום לאנשים לפתח יריבות עזה כל כך (צילום באדיבות המצולמים)

הימרתי על הכחולים. בזמן שבריו דה ז'ניירו הספורטאים הטובים בעולם מזיעים את נשמתם במשך 16 ימים של תהילה, בספראוט לייק מסתפקים ביום אחד, שמהווה עבור הילדים את רגע השיא של הקיץ. הם תחרותיים בטירוף, עושים הכול כדי לנצח. מדהים כמה קל לגרום לאנשים – גם צעירים – שעד אותו רגע חלקו את אותו צריף ואת אותו שולחן לפתח יריבות עזה כל כך. אבל חצי מהנקודות הן על ספורטיביות. "איך אנחנו אמורים לחלק נקודות שהן לא על התחרות עצמה?", תוהים לידי עומר והדר, שני מדריכים ישראלים. "פשוט מאוד", אני מתערב, "תנו להם נקודות על בסיס עשרת ערכי רוח צה"ל, כולל העניין הזה של טוהר הנשק". כן, זה תופס גם כשמדובר במלחמת צבעים בין ילדים באמריקה.

"מה זה, בקבוצה שלנו יש קצת פחות ילדים", מקוננת הגדולה באוזניי. "אז תעבדו קשה יותר ותהיו מגובשים יותר", אני משיב. כמה דקות אחר כך הילד צועק אליי "אבא, עומר לקח שני חטיפים במקום אחד מהקערה שחילקו לכולם, תוריד נקודות לקבוצה הירוקה!". וכך, באמצע הקרבות, כשסביבנו שורקים כדורי סל ורגל, ולידנו ילדים נותנים את נשמתם בתחרות בלוני המים, שנראית כאוטית כמו נורמנדי במהלך הפלישה, דפקתי להם נאום על ערכים, כמו הייתי רוברט דובאל המגלם את קולונל קילגור ב"אפוקליפסה עכשיו".

דונלד טראמפים קטנים ומרושעים

שתי האפשרויות היו ברורות: או שאני אומר להם שהמטרה מקדשת את האמצעים, שלא יבחלו בשום טריק כדי לנצח, כי הניצחון הוא מעל הכול והוא לא הדבר הכי חשוב אלא הדבר היחיד שחשוב, ואז אגדל דונלד טראמפים קטנים ומרושעים; או שאני אומר להם שעליהם להיות הוגנים, לעזור ולעודד את חבריהם לקבוצה ולכבד את יריביהם, שהמאמץ האישי והשאיפה למצוינות לא צריכות לבוא על חשבון אחרים, ושלא חשוב אם ניצחת אלא איך שיחקת את המשחק, מה שיגרום להם לגדול כבני אדם ישרים, חברותיים ונורמטיביים, ויקטין את סיכוייהם להפוך למיליונרים או פוליטיקאים. בחרתי, כמובן, באפשרות השנייה, ואולי בכך דנתי אותם לחיים ערכיים בצל האוברדראפט.

חיים של אבא האולימפיאדה היהודית (באדיבות המצולמים)
השחיין השני הכי מרגש בהיסטוריה (צילום באדיבות המצולמים)

התחרויות נכנסו לקצב גבוה, וכל קבוצה הקפידה לפרגן בשירים לקבוצות היריבות, כדי לא לאבד נקודות. ככה זה, גם ספורטיבי וגם ציני. ראיתי את הילדה תוחבת את פניה לתוך קערת קמח כדי להוציא ממנה סוכריה ומתאמנת ללא הפסקה על הריקוד לתחרות המסכמת, עברתי אל בריכת השחייה שם הילד קפץ ראשון למקצה השליחים ואחרי 25 מטרים של שחיית חזה נמרצת הוא הפך את מייקל פלפס לשחיין השני הכי מרגש בהיסטוריה, לפחות מבחינתי.

יהדות ושרירים בדרך כלל לא הולכים ביחד. החגיגות הבלתי נגמרות בעקבות הזכייה במדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון מעידות על כך. גם יהדות התפוצות חזקה יותר בתחומים אחרים. בזמן שהגויים מטילים כידונים, זורקים כדורי ברזל ורצים מהר, היהודים יעדיפו לקנות את זכויות השידור, להפיק סרטים הוליוודיים על גיבורי הספורט, להקים רשת חברתית – נקרא לה, נניח, פייסבוק – שבה כו-לם ידברו על המשחקים האולימפיים, וכל קליק יתורגם, בעזרת השם וחוזי הפרסום, לכסף. אבל עכשיו, פה באפ-סטייט ניו יורק, היהודים והשרירים מתחברים, בערך, אז למי אכפת מהאולימפיאדה בריו, כש-200 ילדים יהודים נאבקים על תהילת עולמם הצר והצעיר.

חיים של אבא האולימפיאדה היהודית (באדיבות המצולמים)
NBC חייבים לרכוש את זכויות השידור (צילום באדיבות המצולמים)

הערב יורד. "מסלול האפצ'י" שבו ילדי הקבוצות השונות מפוזרים במספר מוקדים ברחבי המחנה, ורק אחרי שמסיימים בהצלחה עליהם להעביר את המקל לקבוצה הבאה, מסתיים כשהקבוצה המנצחת היא זו המעבירה את החישוק דרך אחרון הילדים. זה תמיד נגמר בפוטו פיניש, NBC חייבים לרכוש את זכויות השידור.

אחר כך מתקבצים כולם לתחרות ריקודים, מופע של שיר קבוצתי והצגת השלט שעליו עמלו, והוא אמור לייצג את הרוח האולימפית של המכביה, בה לכל הקבוצות יש מקום וביטוי, וכולם חלק משלם הגדול מסך חלקיו. אם תרצו, חמש הטבעות האולימפיות, גרסת צבעי הגואש.

יש אליפות!

סוף סוף הרגע הגדול מגיע, ההכרזה על הקבוצה המנצחת. המתח בשיאו. יש לא מעט ילדים שבאים שנה אחר שנה למחנה ועדיין חולמים על זכייה ראשונה, יש כאלה שרוצים לטעום שוב מההצלחה. כולם דרוכים. "והקבוצה המנצחת היא הקבוצה... הכחולה!". יש אליפות! הילדה זוכה בפעם השלישית ברציפות! מעולם לא הפסידה מכביה! תאכל אבק יוסאין בולט, כמה מדליות היו לך בגיל 12, הא?!

שאגה אדירה בוקעת מהיציע הכחול, והכחולים נשפכים מהספסלים את מגרש הכדורסל ופוצחים בריקודי ניצחון. בצד, אצל הלבנים והירוקים, יש כמה שדומעים. אחרי כמה דקות כולם שוב מעודדים את כולם. הכחולים, הלבנים והירוקים מתערבבים יחד לברכת "השכיבנו", המהווה את אקורד הסיום של המכביה בספראוט לייק, בה כולם הם סוג של מנצחים והעיקר בה הוא ההשתתפות. בכל זאת, אולימפיאדה יהודית.

לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי