חיים של אבא: דיסנילנד האמיתית

אפשר?? כן, שים. אבא, אני רוצה את זה! קח. מותר גם מגבת של R2D2? כן, תכניס לעגלה. בצד אחד זוג מברשות שיניים בשלושה דולר, ממול שעונים בעשרה דולרים, בזווית עין אני קולט את הבת מודדת בגד ים, לא רחוק ממנה אשתי קוטפת במרץ מכנסי ילדים מהמדפים כאילו היו תפוחים בשלים על עץ, הילד מכניס עוד צעצוע לעגלה ואני מחזיק ביד שתי חולצות טי קצרות ויפות שעולות יחד שמונה דולרים ומשתדל לא לצחוק. המחירים מבדרים, השפע מסחרר, הגודל מערפל את העיניים, ואנחנו דוחפים את העגלה בין המדפים הבלתי נגמרים, ממלאים אותה כמו אנשים שמתכוננים ליום הדין ומרוצים כמו בני האדם שחזרו לגן עדן. ביקרנו בוולמארט.

אני אוהב את ריח הוולמארט בבוקר, הוא מרגיש כמו...כמו ניצחון. זול, גדול ויש בו הכול. את יום החופש בין המחזור הראשון למחזור השני במחנה הקיץ ספראוט לייק ניצלנו באופן אופטימלי – שחייה באגם יפהפה בין יערות ירוקים, ואחריו ביקור בוולמארט. שילוב מנצח של טבע ושופינג.

כשהילדים שמעו את מילת הקסם וולמארט, עיניהם נצצו והדם געש בעורקיהם. הם כבר מכירים את הרשת השנויה במחלוקת הזו, שבה האצבע על הדק כרטיס האשראי שלנו קלה יותר.

אני לא אוהב מסעות שופינג, אבל אם הייתי אמריקאי, כל יומרה להתנהג כאדם תרבותי וגבה מצח היה מתמוסס מול הררי המוצרים הזולים בחנויות רשת הענק הזאת, שכבר הקימה לה מתנגדים ברחבי העולם מסיבות שונות.

אפשר לקנות הכול בוולמארט, מסבון כלים ועד אורניום מועשר. והכול די בזול. כלומר, במחירי רצפה שהופכים רשתות ישראליות כמו רמי לוי וחצי חינם לחנויות יוקרה בשדרה החמישית. רק רגע, מוסיף פה לעגלה ליטר שמפו בשני דולרים. אז כשבאה משפחה כמו שלנו מארץ יוקר המחיה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וולמארט היא למעשה הגרסה החיובית של תמצית הקפיטליזם האמריקאי. או בעברית: יאללה ילדים, תעמיסו.

מה זה חמוד? קופסה עם 64 צבעים ב-3.30 דולרים? בטח, שים שים. שיואו, הנה משחת שיניים ב-1.89 דולרים! הלב רוקד טוויסט, השפה העליונה כבר רוטטת מרוב התרגשות. אבל היי, ביקור בוולמארט הוא לא רק שופינג, אלא חלק מהחוויה האמריקאית. אנחנו מעניקים לילדים קולטורה, זה לא שונה מביקור במוזיאון גוגנהיים.

לפי הסקרים כ-80% מתושבי ארצות הברית מבקרים בחנות וולמארט לפחות פעם בשנה, לפי ויקיפדיה בכל שבוע מבקרים בחנויות החברה 100 מיליון לקוחות - יותר משליש מאוכלוסיית ארצות הברית – הקבועים שביניהם נמצאים בעשירונים התחתונים, לחמישית מהם אין כלל חשבון בנק. זאת לא אמריקה של וולסטריט או הרווארד. אם רוצים לראות את "העם האמריקאי", מגוון ככל שהוא, בשטח מחייתו הטבעי, אז כדאי לבקר באחד הסניפים. וולמארט היא החצר האחורית של ארצות הברית.

הרשת מלאה בתמונות שמתעדות את ה"עממיות" של לקוחות וולמראט, ומדיגמות עד כמה מוזרים ומביכים האנשים הבאים בשעריה של החברה הקמעונית הגדולה בעולם. בוולמארט אפשר למצוא במגרש החניה סירת מנוע חדישה רתומה לסוס, גברת בגיל העמידה מחפשת לחם טרי כשלחגורתה אקדח "נשר המדבר", אנשים עם עודף-עודף משקל נוסעים על קלנועית ללא חולצה, כאלה שממתינים לתורם בקופה כשתוכי לבן על כתפיהם או כאלה שנכנסים לחנות ומוליכים תנין-מחמד ברצועה. זאת לא אמריקה המעונבת והמשכילה, אלא, כך נדמה, המקום שמוכיח כי מספיקים שלושה מיליון גאונים כדי להפוך 300 מיליון אחרים למדינה החזקה בעולם. וולמארט היא מעונם של אותם 300 מיליון.

לא מאמין שעברתי עכשיו ליד נעליים ב-17 דולר ולא אספתי. בכל אופן, בוולמארט אפשר להיות כל מי שרוצים, ממש כמו במנהטן או בהוליווד. בכמה מובנים היא סמל אמריקאי שאינו נופל בעוצמתו מפסל החירות או הבית הלבן.

בינתיים הילדים רצים מפה לשם, אוספים עוד בגדים וצעצועים, משתאים נוכח ההנהון השקט מצדנו לפני שהם מרוקנים פריטים לעגלה, נהנים לרכוש לעצמם דברים מכסף שחסכו במשך השנה. העגלה מתמלאת לאט לאט והצג בקופה מראה 150 דולר. לפני שנסענו לארצות הברית הם נדנדו לגבי ביקור בדיסנילנד, אז הנה דיסנילנד האמיתית, ואפילו בזול.

לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי