בווידיאו: קולדפליי מופיעים במחצית של הסופרבול
לכו לקופה 11, ענה לנו הבחור במודיעין. הלכנו. לימיננו תור מסודר וארוך שלא נגמר. מאות אנשים שעומדים זה אחרי זה וממתינים בסבלנות כדי לקנות כרטיס לאוטובוס לאצטדיון מטלייף שבניו ג'רזי. החשש שמא מדובר בתור "שלנו" התאמת. אלף איש עומדים והשעה כבר שש, וההופעה צפויה להתחיל בתשע. אין סיכוי שנעמוד עכשיו בתור הזה ונגיע בזמן.
בוא נשתלב, אומרת לי המונרכית, בחיים לא, אני עונה. הלו, זאת פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. תביא כסף, אני אשתלב ואקנה, היא אומרת, ולמעשה מוותרת לי על משפט שדה. הילדים ואני מתרחקים הצדה ורואים איך היא "משתלבת" בקדמת התור, ומאה זוגות עיניים משפדים את גבה בזמן שהיא מתיידדת עם חבריה החדשים בדרך לקופה. חששתי שיעשו לך לינץ', אמרתי לה כשחזרה מחייכת עם הכרטיסים בידה. קניתי בכלל מקופה 13, השיבה, מסתבר שיש עוד שתי קופות והם סתם עומדים רק לקופה 11. המצפון נותר נקי, אבל רק לחצי שעה.
אחרי המתנה ארוכה בתור הלא נכון לאוטובוס הלא נכון, חברנו לנועה וניר, חברים שהגיעו אף הם ממחנה הקיץ להופעה, והשתלבנו בקדמת התור הנכון לאוטובוס הנכון. לא הייתה זאת שעתנו היפה, ואם ישראל חטפה באותו ערב גינוי באו"ם, אז חברים זה עליי. בשנייה אחת של התגנבות משפחתית יצרנו 50 אנטישמים חדשים. ישבנו בספסל האחורי ביותר כדי שלא יכאב לנו הגב מהמבטים. האוטובוס יצא לדרך. נוסעים למופע.
יש רגעים מעטים בחיי משפחה שבהם היא מסונכרנת באופן שמאפשר לילדים ולהורים ליהנות יחד מאותו סוג מוזיקה באותו מקום, מבלי שאחד מהצדדים ירגיש מבוכה. נדמה שלרוב ילדים והורים חולקים DNA תרבותי דומה, אבל פערי הגיל מגבילים את האפשרויות להנאה משותפת. זה לא מובן מאליו שהורים וילדים יכולים לרקוד יחד לאותם צלילים בלי שאחד הצדדים ירגיש קצת פתטי. אבל לנו היה רגע כזה. הילדים מספיק צעירים כדי לא ללכת למופע כזה עם חברים, ומספיק מבוגרים כדי לאהוב את המוזיקה, להוקיר את הרגע ולכייף איתנו. ולנו יש מספיק מרץ ואהבה כדי לקחת אותם למופע ענק ולא זול שיכול להיות הפסקה מבורכת וקצרה מעול ההורות, אבל דווקא מבחינתנו החוויה לא תהיה שלמה בלעדיהם.
אחרי שהתפנקנו בארוחת בוקר שעלותה גרמה לאוברדראפט שלנו לתפוח לממדי חוב לאומי, ואחרי שעלינו לגג האמפייר סטייט בילדינג כדי לצלם ממנו שני ג'יגה של תמונות, ואחרי יום שלם שבו אשתי והילדה רוקנו את מנהטן לתוך כמה שקיות בזמן שהילד ואני אכלנו ג'אנק פוד והשתעשענו בגאדג'טים בחנות של אפל, הגיע הזמן לאטרקציה המרכזית, שהיא אקורד סיום ראוי לחגיגת הבת מצווש השנתית של הגדולה הופעה של קולדפליי.
חוויה ראשונית
זאת חוויה ראשונית לארבעתנו. אשתי ואני כבר היינו בהופעות רוק בחיינו, נדחסנו בין רבבות אנשים בפארק הירקון ובשנה שעברה אף ראינו את U2 במדיסון סקוור גארדן, אבל כאן הכול הוגש באקסטרה לארג'. אצטדיון ענק שמכיל 82 אלף איש, מאות דוכני נקניקיות ובירה, עשרות אמריקאים שעושים פיקניק במגרש החניה שעות לפני האירוע, סדרנים בכל פינה ואווירה של מסיבה באוויר.
כבר דובר רבות על צמידי האור שקולדפליי מחלקת בכניסה למופעיה, ולמרות אהבתי ללהקות כמו פינק פלויד ו-U2 שאינן בוחלות בגימיקים חזותיים כדי לשלהב את המעריצים, אני מעדיף תמיד שהמוזיקה תדבר ותרגש. סטופ כדור הארץ הרעיון לחלק את צמידי האור האלה הוא על סף הגאוני. מיד עם תחילת המופע הרגשנו חלק מאותה רקמה אנושית אחת גדולה ומוארת, וחבל לנסות לתאר את האנרגיה שמקבלים האלפים כשהאקורד הראשון מתנגן והוא משתלב באורות המרצדים. אסתפק במילה וואו.
פתאום כל האצטדיון הפך לאדום. מרהיב. הרביעייה הבריטית עלתה לבמה, הקהל נכנס לאקסטזה, קולדפליי החלה להפגיז להיט אחר להיט, צמידי האור החליפו צבעים לפי הקצב והפכו את הקהל לחלק בלתי נפרד מהשואו שרק הלך והקצין מרגע לרגע עם תוספות של זיקוקין דינור, להבות אש ושלל אפקטים. WTF!
המקום הכי נכון בעולם
אמנם ישבנו בשורת היציעים השלישית, שזה יותר קרוב לירח מאשר לבמה, אבל היינו ביציע המרכזי, מוקפים בשטיחים של אורות מרצדים, אלפי אנשים רוקדים ומופע שנפתח בדופק 200 ורק הלך והקצין. קולדפליי היא להקה שנולדה כדי לספק פופ אצטדיונים מושלם, ולמשך שעתיים מי בכלל זכר את ניסיון ההפיכה הקומי בטורקיה, את להקת דאעש מהמידל איסט ואת פיגוע הדריסה הנורא בניס.
כריס מרטין אמנם עטף את הקלידים בדגל צרפת, והלהקה הקרינה על המסך דברים שאמר מוחמד עלי שהסתלק לאחרונה מאיתנו על עוולות האנושות והדרך לתקן אותן, אבל מרטין הוא לא בונו, וקולדפליי הבהירה די מהר שהיא מתכוונת להתרכז במה שהיא באמת להקה שיודעת להרים מסיבה. והיא הרימה. למשך שעתיים קולדפליי הפכה את אצטדיון מטלייף לבועה של אסקפיזם. אין ספק, אנחנו כרגע במקום הכי נכון בעולם.
הילד שר יחד איתם את Paradise, הילדה תיעדה בווידאו כמעט כל שיר ורקדה על הכיסאות, ואנחנו איתם, צורבים כל הבהוב, צליל ושלוק של בירה בזיכרון. כן, ברור שהילדים גם הצליחו לריב באמצע לכמה דקות כי היא נגעה בו או הוא נגע בה, אבל הפעם לדציבלים שלהם לא היה סיכוי מול מערכת ההגברה שבאצטדיון וגם תקרית הגבול הזאת הסתיימה ללא נפגעים אחרי שיר וחצי. לא ברור כמה מכל האירוע הנוצץ הזה ייחרת לילדים בזיכרון, אבל בטוח שמשהו ייחרת. גם ביום שאחרי הם דיברו על מה שראו. חגיגה כזאת לא שוכחים. וכשחווים חוויה כזאת עם הילדים זו זכות גדולה.
מסע ארוך חזרה
לפני ההדרן הילד כבר היה גמור מעייפות, העפעפיים התקשו להחזיק את עצמן, וההופעה הפכה עבורו למשהו פסיכדלי לגמרי בו הוא שומע צבעים ומריח קולות. ההופעה נגמרה בחזיון אור-קולי אקסטרווגנטי מתבקש, והתחלנו מסע ארוך שכלל פקק תנועה אנושי עד ליציאה מהאצטדיון והשתלבות בכאוס שיצרו אלפי מכוניות בחניה, כאוס שהציג את העם האמריקאי המסודר והמאורגן כאילו היה עוד עדר ישראלי שמנסה להימלט מגני התערוכה.
ולאורך כל המסע הזה, מהיציעים בגובה החרמון ועד לאזורי האיסוף, אני עם הילד ישן על הכתפיים, מסע שגם טירונים בגולני היו מתפרקים בגללו. לפנינו תור מסודר וארוך שלא נגמר. מאות אנשים שעומדים זה אחרי זה וממתינים בסבלנות כדי לעלות לאוטובוס שייקח אותם מאצטדיון מטלייף בחזרה למנהטן. החשש שמא מדובר בתור "שלנו" התאמת. שלא נדע, ככה נגיע רק באמצע הלילה. התקדמנו, בנוהל, היישר לראש התור. הסדרן ראה אותי עם ילד ישן על הידיים, ואת אשתי תומכת בבתנו הרצוצה, והקפיץ אותנו ראשונים לאוטובוס, בנימוס מופלג לעיני כל. הפעם המצפון היה נקי. האוטובוס יצא לדרך, חזרנו מ-Paradise.
לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי