אמהות ודוהרות: איך יש לכן כוח לצאת בערב?

הרבה מאוד דברים משתנים כשאנחנו הופכות לאמהות, אבל כמעט לכל אחת מאיתנו יש חלקות שמורות של רווקות. הכוונה למקומות שבהם לא הצלחנו להסתגל לתפקידנו כאמהות-מטפחות או שהקפדנו בקנאות לא לתת בהם דריסת רגל למהפך הזה. לפעמים אנחנו עובדות קשה בשביל זה: מכריחות את עצמנו לצאת מחליפת הפוטר המוכתמת, מגרדות עצמנו מהשזלונג ומתעקשות לצאת פעם בשבוע לבילוי. לפעמים אין לנו ברירה אחרת, כי אנחנו פשוט לא מצליחות להיות בנות אדם יותר טובות ואנחנו לא מוכנות להקריב את הפרטיות שלנו במקלחת. אז אנחנו נכנסות פנימה ונועלות את הדלת, כשמצדה השני פעוט הלום ונותנות לרעש המים הזורמים להטביע את יבבותיו.

כשאתם רואים מישהי מתקרחנת במסיבה אתם אולי מלחששים "היא שכחה שהיא אמא?", אבל אנחנו מתמלאים הערצה כלפי האישה הזאת שהישירה מבט אל חייה כאם ורעיה, לקחה בחשבון שהיום שלה יתחיל למחרת בשעה כמעט מגונה מרוב שהיא מוקדמת, ידעה שבבית ילדיה הזכים והתמימים ספונים במיטותיהם הקטנות, ואמרה: "פאק איט. איפה הבר?".

לכל הפרקים של עטופות ברחמים

מצד שני, יש גם מי שהאמהות שחררה אותן סוף סוף מהצורך לעמוד באיזשהו סטנדרט של מגניבות צעירה. וכעת, בחסות ילדיהן, הן יכולות סוף סוף להתרווח על הספה מדי ערב ולהפוך לדודה חניתה – כפי שחלמו כל חייהן. ואם זו הבחירה שלך – אז more power to you. כמו כן, האם את פנויה לבייביסיטר?