זהו, אירוע העשור מאחורינו, אפשר כבר לקפוץ קדימה לשנות העשרים. תבטלו את 2017, גם 2018 מיותרת לגמרי, 2019 לא תספק שום אדרנלין, וגם לא השנים שאחריה. השנים הקרובות הן שיממון, המדבר הזה שבין מונדיאל למונדיאל. השיא הבא יקרה איפשהו ב-2022, בבקו"ם, כשיקראו בשמה והיא תעלה על האוטובוס שייקח אותה לדרכה החדשה. אז היא כבר תהיה בחורה. בינתיים היא הפכה מילדה לנערה. חגגנו בת מצווה.
חקרתי קצת את הנושא לעומק - דקה וחצי בוויקיפדיה שזה חצי דקה של השקעה מעבר לנורמה כיום - והסתבר שבת מצווה היא חגיגה די מודרנית, שהתחילה, נסו להישאר ערים רגע, עוד בראשית המאה ה-19, כשבימיה המוקדמים של היהדות הרפורמית החלו להיערך טקסים בהשראת הנצרות (תחושת בושה > הרהור בנוגע להתבוללות בימינו > הרגעה עצמית בנוסח היי, גם ישו היה יהודי), שבהם בנים ובנות נבחנו על ידיעותיהם על הדת. היא התפשטה בחוגים הליברליים של יהדות גרמניה, הדביקה את הבורגנות האורתודוקסית, והסתיימה בישראל של המאה ה-21 בצורת תעשייה שלמה שמפרנסת אלפים, עולה מיליונים וממותגת כבת מצווש.
ההתחלה הייתה דווקא רגועה. לפני כשנה הצענו לילדה להעמיס את המשפחה והחברים על שלושה אוטובוסים, להסיע את כולם לחוף בכינרת ולעשות מסיבה עם ספורט ימי, בשר על האש והרבה שמש ומים בעיניים. היא אהבה את הרעיון, ועברנו לדממת אלחוט בנושא.
עד שלפני כחצי שנה היא שאלה מה קורה עם הבת מצווה.
ההחלטה איזה סוג של חגיגת בת מצווה, איפה, מי, כמה, למה, מתי ואיך, היא משלוש ברמודה משפחתי שאיש אינו רוצה להיות חלק ממנו. עדיף לעמוד בראש הצוות הישראלי למשא ומתן מול הפלסטינים - ג'וב שאתה יודע שלא משנה מה יקרה, אין דד-ליין, וגם אחרי 12 שנה של תלך-תבוא יגיע היום שאחרי, שבו סתם תמשיך ללכת ולבוא. לנהל את התהליך שמנהל את הסכסוך, קוראים לזה. תאריך בת המצווה, לעומת זאת, הוא קיר שאם אתה לא מגיע אליו עם מספיק תנופה כדי לקפוץ מעליו, אתה תתרסק לתוכו.
ומשולש הברמודה המשפחתי הזה הופך סוער ומסוכן יותר ככל שמתקרב המועד. גלגול אחריות, הסרת אחריות, רעיונות כושלים, מתווה לא אפוי, פוליטיקת מסדרונות משפחתית, יצירת קואליציות לרגע של שניים מול אחד, ימים שבהם האישה של אשתי היא בתי או משהו כזה, אלא אם יש לכם ניסוח טוב יותר לביטוי האויב של האויב שלי הוא חבר שלי.
הבעיה היא, כמובן, לא בבת שלי, אלא בענף התעשייתי בשם בת מצווה בעירבון לא מוגבל, שכמו מערבולת מסחררת את כולם עד אובדן חושים וגורמת לאנשים נורמליים בדרך כלל להשכיר צוללת מצה"ל כדי שהילדה תעשה אנטראנס ותעלה מן הים לצלילי ריהאנה-כלשהי, כשמעליה רביעייה של F-15 מפציצה קונפטי, והמלצרים, בתזמון מדויק, מגישים את שיפודי הפרגיות לשולחנות.
נו, אז מה את רוצה שנעשה בבת מצווה? לא יודעת. התשובה הכי גרועה שיכולה להיות. המשכנו לשתוק בנושא במשך עוד שלושה חודשים.
נו, אז מה קורה עם הבת מצווה, היא שאלה אחרי שלושה חודשים ושתי שניות. את רוצה בכינרת? לא נראה לי. את רוצה טיול? לא בא לי. את רוצה על החוף בים, עם גלישת סאפ וריקודים? לא יודעת. אחח איפה הימים האלה מלפני שנה שבהם הסתובבתי במכנסי פדלפון, פאות לחיים, בי ג'יז באוזן ולב שקט מדאגות בקשר לחגיגת בת המצווה. אז מה את רוצה? משהו עם בריכה. אני שמעתי משהו עם אין-לי-כסף-לזה.
הילדה התחילה להילחץ. אבא! אין מקום! אין די-ג'יי! אין שמלה! אין צלם מגנטים!! - בגיל שלה מטרת העל היא לייצר אירוע שעדות ממנו ראויה להיתלות על המקררים של החברים מהכיתה. נו, אז מה עם הבת מצווה?? כן, היו גם דמעות. תהיי רגועה, הכול יהיה בסדר. בינתיים, במסגרת ניהול הסכסוך, עשיתי צעד בונה אמון ולקחתי אותה לקנות שמלה לאירוע. היא מדדה חצי חנות והתלבטה לגבי החצי השני. לראשונה בחיי הרגשתי בצקת היריון ברגליים. כן, אני גבר, ידוע, שקט נו, זאת הייתה בצקת היריון ברגליים. אה, וכמובן שיצאנו בלי שמלה.
המצב כבר התחיל להיות מתוח. כבר הייתי רגע מלעשות את תרגיל אריזת המזוודות המוכר שבו אני עוזב את קמפ דייוויד ומשאיר את שתיהן לדון ביניהן, אבל חודש וחצי לרגע האמת, ההכנות נכנסו להילוך גבוה. כמו ישראלים טובים שמעדיפים להימנע מתכנון שקט ויסודי, נתנו זבנג וגמרנו במבצע מעכשיו לעכשיו.
בתוך שלושה ימים, בלי לשבת יותר מדי על המפות או להתאמן על מודל, סגרנו בת מצווה: פעילות משפחתית יצירתית שעל הדרך גם תרהט לה מחדש את החדר ואחר כך חגיגה במקום א-לה טוסקנה בשפלת יהודה; ובת מצווש: מסיבה לכיתה שכוללת פעילות של סקי מים, ריקודים, צלם מגנטים (!) ותפילה חרישית שכל האירוע כמעט-ונפגע הזה יעבור בשלום בלי שנצטרך להעביר את הטיפול בילדים לפיקוד העורף . זה היה האנטבה שלנו.
היה כיף! ואפילו מאוד. הייתה שמלה, היה מקום, יצרנו, שתינו, אכלנו, ברכו, חיבקנו, נישקנו, התרגשנו. בת מצווה כהלכתה.
ושלושה ימים אחר כך הייתה שמלה, היה מקום, ילדי הכיתה שתו, אכלו, ברכו, חיבקו, נישקו, התרגשו, עשו סקי מים, הילדה שברה פיניאטה שתספק עבודה לכל רופאי השיניים בגוש דן, ובגדול - כיכבה בגדול. בת מצווש כהלכתה.
ובסוף כל הזיעה, העצבים, המתיחויות, ההתלבטויות וההכנות זוקקו לשבוע אחד של התרגשות ושמחה. רק אתמול היא נולדה ואנחנו נולדנו איתה מחדש כהורים, והיום יש כבר סרטון קצת היתולי שמתאר בקצרה את האישיות הפורחת שלה ומציג את הכישרונות בהם בורכה. הזמן עף, ובת המצווה היא התחנה הראשונה שבה אנחנו עוצרים רגע להשוויץ בה לעיני כל, להתגאות בה, לשמח אותה ולשמוח איתה, להבהיר לה שעכשיו מצפים ממנה ליותר ולהביט בילדה שהפכה לנערה. ויש לנו אפילו מגנטים על המקרר שמוכיחים את זה.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי