נושאים חמים

חיים של אבא: יום צילומים מסוכן

הפנטזיה להיות כוכבת-דוגמנית-כלה כנראה נוצרת משילוב עוצמתי של סביבה, תקופה ורצון להיות מיוחדת, או לפחות להיות מיוחדת כמו כולן. אז הסכמנו שהילדה תצטלם לבוק, כלומר אלבום בת מצווה

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , אקז מיכאלי)
אבל כולן עושות! (צילום: ארז מיכאלי)

פתאום, באמצע ריצת הבוקר בפארק, טלפון. הילדה על הקו. עונה לה. אבא! קמתי עם שקיות מתחת לעיניים, השיער שלי נראה נורא! היא צועקת מעברו השני של הקו, אני חייבת היום מאפרת וספרית! תירגעי, אני מתנשף לאוזנייה, שטפי פנים, שתי משהו, הצילומים רק אחרי הצהריים. זה לא יסתדר, אני נראית נורא, נו אבא! היא צעקה חזרה. לדבר, לנשום ולרוץ הן פעולות סותרות במקביל, אבל אני משתדל. עשינו את השיחה הזאת מאה פעם, אני עונה לה, לא תקבלי מאפרת וספרית, את לא צריכה, תצטלמי טבעי, אני עונה. נו אבא! אני מציץ בשעון. רגע, השעה עכשיו שמונה, למה את לא בבית הספר?! היא חוגגת בת מצווה וההורמונים שלה משתוללים. גם החיים שלנו.

אפשר היה לחשוב שאנחנו מההורים האלה שרואים בסרטי תעודה אמריקאים, הורים שמגיל צעיר מלבישים את הילדה שלהם כמו בארבי ודוחפים אותה לטקס מלכות היופי המקומי לבנות שבע בקניון שבעיר וויצ'יטה, קנזס, ומחבקים אותה חיבוק חזק בסוף כשהילדה השנייה, נגיד סטאפני, עולה לשלב הבא בתחרות הטראש רק בגלל שהיא נראית יותר בובתית ואימוג'ית ממנה. אנחנו לא.

אבל כולן עושות. משפט מפתח בחיי מתבגרות, וחוץ מזה הפנטזיה להיות כוכבת-דוגמנית-כלה כנראה נוצרת משילוב עוצמתי של סביבה, תקופה ורצון להיות מיוחדת, או לפחות להיות מיוחדת כמו כולן. אז הסכמנו שהיא תצטלם לבוק, כלומר אלבום בת מצווה. סגרנו לה צילומי טבע ביפו - לא ג'ונגל, אבל לפחות ג'ונגל עירוני - אבל בלי איפור ותסרוקת. אז כל מה ששמענו במשך חודש וחצי זה אני רוצה עם תסרוקת ואיפור, אני רוצה עם תסרוקת ואיפור, אני רוצה עם תסרוקת ואיפור. אינעל הבוק.

חיים של אבא (ארז מיכאלי , ארז מיכאלי)
בין צלחת של מרק מיסו לרול קיבלתי את החיבוק הראשון (צילום: ארז מיכאלי)

תוך כדי ריצה-נשימה-דיבור הבנתי שאת הפצצה היומית הזאת צריך לפרק אחרת. את כל הסידורים שתכננתי לאותו יום פיניתי, והכרזתי עליו כיום כיף משותף. בלי בג"ץ ובלי בית ספר. בואי, נלך לקנות לי חולצה לבת מצווה, תייעצי לי. היא הרגישה סטייליסטית, ואני הרגשתי שיותר לא מדברים על איפור ותסרוקת.

אחרי שופינג שארך עשר דקות – ככה גברים קונים, כמו בציד: נכנסים, מודדים, משלמים, יוצאים – הסתובבנו קצת והשקעתי עוד 25 שקלים כדי לקבל שקט בצורת גופייה אופנתית שהיא קנתה לעצמה. יאללה, בואי נאכל סושי, הכרזתי, והיא לא הבינה מאיפה כל הטוב הזה פתאום נפל עליה. שם, בין צלחת של מרק מיסו לרול קיבלתי את החיבוק הראשון. ככה זה, כל מה שצריך כדי שילדים יאהבו ויעריכו אותך זה כסף וזמן.
יאללה, בואי ניסע לצילומים.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , אקז מיכאלי)
מוסר עבודה ונחישות של מתעמלת סובייטית (צילום: ארז מיכאלי)

אבא, אין לי גבות, אני חייבת איפור, ותראה את השיער שלי, היא רטנה בנסיעה. איך החלטת שאין לך גבות? כי הן בהירות? כשאת חושבת שאין לך גבות את חושבת שמשהו בך פגום, חסר, אבל הכול מושלם, את מושלמת, הזרקתי לה אגו לאגו, למה את דואגת, את יפה באופן טבעי, את לא צריכה קישוטים או תסרוקות או איפור מוגזם, את תראי שטבעי יהיה לך הכי יפה, התמונות יהיו מהממות. הפקדתי את גורלי בידי הצלמת וכישרונה. יום צילומים מסוכן.

אחרי שפיזרנו חצי ארון בגדים שהבאנו מהבית, והבת מצוושית והצלמת עשו סטיילינג יצאנו לשטח. קחי את הטלפון איתך כדי שאמצא אתכם אחרי שאחנה, אמרתי לילדה. כשמצאתי אותן עשר דקות אחר כך מצטלמות מתחת לקשתות יפות ברחוב יפת, גיליתי ילדה אחרת. צייתנית, מקצוענית, עם מוסר עבודה ונחישות של מתעמלת סובייטית מפוצצת הורמונים. טבעיים במקרה הזה.

חצי השעה הבאה הייתה כולה כתף למטה, ראש הצדה, חיוך, חיוך קטן, עכשיו רציני, תרימי סנטר, תישעני ככה, לא ככה – ככה, עכשיו תסתובבי קצת. רק היה חסר שנשמע הוראות כמו ישרי את האף, תרחיבי את המצח או תבהירי את העיניים. והילדה רובוט. מוכיחה שוב את התיאוריה העתיקה שלי: ילדים לעולם יצייתו ויכבדו מבוגר אחר ששילמת לו כדי לעשות את העבודה שלו.

הקסם של המצלמה, השמש שהחלה לשקוע והילדה עשה את שלו, וכל מה שנראה מוזנח ממבט ראשון – שער ברזל חלוד, קירות מתקלפים או עשבייה של קוצים ופסולת בניין – הפך במחי קליק אחד למקום הרומנטי ההוא בטוסקנה שכולנו היינו רוצים לגור בו אבל בסוף הסתפקנו בשכונת גבעת טוסקנה בנס ציונה, שזה בול אותו דבר, רק לא בטוסקנה.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , אקז מיכאלי)
הדרך הכי טובה להשיג משמעת היא לשלם למובגר אחר (ארז מיכאלי)

בינתיים הגיעו בנות מצווה אחרות להצטלם בלוקיישן, נוצר פקק ליד עמוד תאורה מסוים שרק בר רפאלי יודעת כנראה למה מצטלמים דווקא לידו, וכל הנערות הצעירות בשמלות הלבנות נראו כמו סצנה ממתקפת המשובטים, מעין סוכני סמית' שיצאו מהמטריקס כדי למגר את האנושות שמנסה למרוד בקונספט הזה שנקרא בת מצווה.

זזים להחלפת בגדים ראשונה.

אבא! הטלפון שלי! הוא איננו! היא באה אליי מבוהלת. הסבר קצר: לקחת מישראלי/ת את הסלולרי שלהם זה אסון, לקחת מנער/ה ישראלי/ת את הסלולרי זה, ובכן זה, טוב אין מילה שתתאר. אסון גדול? לא. מוות. טוב, הגזמתי, אבל הכי קרוב לזה.

מסתבר שבסשן הראשון, כשאני חיפשתי חניה, היא השאירה את הטלפון על הרצפה, מאחוריה, ובלהט הצילומים השאירה, שלא לומר הפקירה, את המשכיר שם. רצנו למקום ברגליים קלות ובלב כבד. אין טלפון. שיטוט קצר כדי לוודא שהמנוח אינו מונח שם, וזהו. הלך האייפון. מרגע לרגע היום הזה עולה לי יותר ביוקר.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , אקז מיכאלי)
"זה היה היום הכי מושלם שהיה לי" (צילום: ארז מיכאלי)

אני מרגיע אותה, לאבד סלולרי זה רגע לא קל בחיים. היא מרגיעה אותי, כי לקנות לה מתישהו מכשיר חדש זה רגע לא קל בחיים. שינינו מנחמים זה את זו, ומרגיעים זו את זה, וחוזרים לעבודה. חייכי, מפצירה בה הצלמת, אבל היא לא זמינה כרגע. נו, אל תהיי רצינית, תצחקי קצת, אבל הילדה עדיין חווה את טראומת הניתוק, אין קליטה כרגע. אבל אחרי עשר דקות היא התעשתה, וחזרה להיות המקצוענית שתמיד הייתה מאז אחר הצהריים. אין עמוד, שיח, שער ברזל, מדרגות אבן, דלת עץ או חריגת בנייה ביפו העתיקה שהיא לא הצטלמה לידם.

אבא, זה מביך להצטלם, היא אומרת לפתע. איזו הקלה. הנשמה שלה עדיין שם באמצע, יושבת בטוחה בין המודעות העצמית לשפיות. אמנם בת מצווש, והתרגשות, והורמונים, אבל יש גם הבנה שכל הפוזות, האלבום והשמלות האלה הן חלק ממשחק פנטזיה כלשהו שנקרא אני ילדת בת מצווה.

בסוף הצילומים, על חוף הים, השקיעה מרהיבה וגם הילדה. היא מביטה בתמונות ונראית מרוצה. כלומר, על סף עילפון. היא נראית וואו. תסרוקת ואיפור? פחחח, אני אומר לה, את לא צריכה כלום בחיים, הגנים של אימא ושלי כבר סידרו אותך.
בדרך הביתה הילדה מורעבת. לא קל להיות דוגמנית, שלוש שעות של צילומים ויום ארוך עשו את שלהם. אבא, אני חייבת בשר, חייבת בשר, רוצה שווארמה, רוצה שווארמה. מאיפור ותסרוקת היא עברה ללאפה. שאכין בבית פיתה עם חביתה? שווארמה. את רוצה אולי מלאווח? שווארמה. אולי סלט גדול וטוב? שווארמה. ישבנו על הבר עם פיתה ביד. והיא חיבקה אותי שוב. בלוטת האושר איימה להתפוצץ, הכיף היה הדדי לחלוטין. זה היה היום הכי מושלם שהיה לי, היא לעסה אליי את המילים, ואני עיכלתי בהנאה.

לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי