לא ברור אם זה בגלל החור באוזון, או שמישהו מורח להן הורמוני גדילה בפיתה לארוחת עשר, אבל הן פתאום נהיו גדולות. מה גדולות, ג'מוסיות. כל אחת קרים עבדול-תיכף-אהיה-ג'באר. נתנו קפיצה, זינוק. בתוך שנה החברות של הגדולה, אלה עם הקול הציפציף שבקושי הגיעו לנו למותניים, צמחו ואוטוטו מביטות לאשתי בלבן של העיניים. רק אחת נשארה מאחור, למטה, קטנה. הבת שלנו.
פתאום הן מביטות עליה מלמעלה, קצת מרימות אותה תוך כדי חיבוק עז, כשהן הולכות ברחוב היא נבלעת ביניהן, הן נסקו והיא עדיין לא. מתעמלת ישראלית דקיקה בין הודפות כדור ברזל סובייטיות. הגדולה הפכה לילדה הכי קטנה בכיתה, הכי קטנה בשיעור והכי קטנה בהפסקה. זה קצת הפריע לה, ובעיקר הרגיז אותי.
אבל איך? היא הרי אוכלת מגוון יותר מחברותיה, ישנה פחות מדי ממש כמותן, ורעשנית ופטפטנית ממש באותה מידה, אז למה ככה? יכול להיות שעבדו עלינו? שלהשמעת בייבי מוצארט בלופ ופיטומה בירקות בגיל שנה לא הייתה כל השפעה?
זה טוב להיות נמוך
גיל ההתבגרות הוא תקופה רגישה. כל דבר קטן הופך לגדול, האישיות עדיין נוזלית וליחס מהחברה יש משקל בעיצוב האישיות שלנו. כשהבדלי הגובה הפכו בולטים, נראה היה שקצת צובט לה בכל פעם שאמרנו לאחת מחברותיה "פשש תפסת גובה". תקשיבי, מה שחשוב הוא לא גודל הגוף אלא גודל המוח, אמרתי לה ושמעתי את שמעון פרס מהדהד מגרוני.
ובכלל, ניסיתי לעודד אותה, זה טוב להיות נמוך. לא צריך לדאוג למקום לרגליים בטיסות, אלא רק לקוות לחבילת בידור ראויה; אורך החיים הממוצע של נמוכי הקומה גבוה יותר משל גבוהי קומה; נמוכים חולים פחות מחלות לב וסובלים פחות מכאבים בגב ובברכיים; ויש לנמוכים נציגות מכובדת ורבה מאוד בגזרת הסלבס - מדוד בן גוריון, בטהובן, וצ'רלי צ'פלין ועד נפוליאון, יוליוס קיסר וליידי גאגא. בקיצור, אין צורך להתאמץ לזקוף קומה.
זה כנראה עבד כי אחרי זמן מה לה ההבדלים פחות הפריעו, אבל אצלי הדם החל לפעפע. אל תתני להן להרים אותך, נזפתי בה, את לא ילדה קטנה, את אחת מהחבר'ה ואם תתני להן הרגשה של קטנה יתייחסו אלייך בהתאם. טוב ב-ס-ד-ר, תירגע, ענתה.
זאת התורשה, טמבל
לא נרגעתי, פניתי למקורות, ופתחתי כרך א' עמוד 3 בגוגל. מסתבר שהשנה הראשונה בחייו של תינוק משפיעה רבות על התפתחותו ועל גובהו בגיל מבוגר, ולסביבה יש חלק משמעותי בזה - מהלך ההיריון (אפשרות לתלות את האשמה באשתי), התזונה ומצב הבריאות בשנה הראשונה לחיים (היי, התעקשתי שתאכל גם עוף ודגים), המצב הכלכלי (אנחנו איפשהו בין שרי אריסון לעובדי הקבלן) והרגשי (בין היי מטורף להתמוטטות עצבים, תלוי כמה זמן הייתה ערה).
מדדתי אותה. אוטוטו בת 12 ומד הגובה הראה 1.42 מטר. איפשהו באחוזון ה-13% שזה אחלה כשמדובר בגבינה, אבל פחות כשמדובר באיך שאחרים תופסים אותך. המספרים האלה נראו לי מוכרים מאוד. טוב, נו, זה ברור, בלית ברירה אני נאלץ לקחת אחריות: זאת התורשה, טמבל. הכול באשמתי. רגע, גם באשמת אשתי, היא מחזיקה ב-50% ממניות החברה.
גם אני הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה. בגילה הנוכחי, תיכף 12, כל מה שזכור לי מריקודי הסלואו ביסודי הוא כתפיים של בנות, וכדורסל היה משהו שנהנים ממנו רק בימי חמישי מול הטלוויזיה. בואו נקרא לילד שהייתי בשמו: גמד.
איפשהו בכיתה ט' בואכה י' עקב אוברדוז של מלווח, צפייה מוגברת בערוץ 2 הניסיוני ונשימה לתקופה קצרה דרך מסכת אב"כ עקב מלחמת המפרץ, זינקתי למעלה וגדלתי להיות אדם ממוצע בגובה כמעט-ממוצע של 1.73 מטר. גבוהים נתפסים כמוצלחים ומצליחים יותר, כסמכותיים יותר, נחשקים יותר, הם תופסים את עצמם באופן טבעי כמנהיגים, ומחקרים באוניברסיטת פרינסטון מצאו שגבוהים מרוויחים יותר ומצליחים יותר מבחינה מקצועית. או כמו שפרנק אנדרווד הגדיר זאת בבית הקלפים: גברים גבוהים הם נשיאים מוצלחים.
אבא מה אתה רוצה ממני, זה בגלל שאתה ואימא נמוכים, היא העבירה לאוטומט וריססה משפטים שלא קבילים באמנת ז'נבה, אפילו סבא קצת יותר גבוה ממך. היא צודקת. במקום אבא אולסי פרי, יש לה אבא אולסי ואימא פרי. בגילה הייתי באותו אחוזון. אבל האמת היא שלמרות התפישה החברתית ולמרות המחקרים, הגובה לא באמת כזה חשוב, וההערכה העצמית שלנו נבנית מעוד מרכיבים רבים.
שוב אני הולך לצאת קצת שמעון פרס, אבל מה לעשות, החיים מלמדים שלא ממש משנה אם היא תהיה 1.63 מטר או 1.66 מטר. מה שחשוב הוא גובה ההשכלה, גובה השאיפות, גובה היכולות, גובה השכר - כי מה שקובע בחיים האלה הוא לא האחוזון אלא סוג העשירון, וכמה אתה גבוה אתה מצליח לעוף כדי לגעת בחלומות שלך.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי