כשטרקתי את הדלת מאחורי הייתי בטוח ב-100% שהגדולה המשיכה לבהות בטלוויזיה באפיסת כוחות. באותו בוקר חשבתי שרק 30% מהיום יתהפכו בגלל החיים עצמם, אבל אחרי שהילדה אמרה מיד כשפקחה את עיניה שכואב לה הגרון וגם קצת האוזן, היה ברור ש-50% מהיום הזה אבודים, וספק אם אצליח לעשות 20% ממה שתכננתי.
אז אחרי שנתתי לה תרופה, נתתי לה את התרופה האמיתית, הטובה יותר את המחשב. נראה שהרפואה המודרנית לא חקרה מספיק את הנושא עד עכשיו, אבל כשילדים יושבים מול מחשב לא כואב להם דבר - הם חדים, חיוניים ומלאי חיים בזמן שהם בוהים ללא תנועה במסך.
אחרי כמה צחקוקים מכיוון המחשב הסתבר לי שהיא צופה ב"סברי מרנן", והייתי בטוח שזהו, אם היא צוחקת מזה אז סימן שאיבדה קשר עם המציאות, ואם לא אציל אותה עכשיו היא תגדל להיות אישה עם הומור בטעם של בורקס. אז אחרי שנתתי לה קצת דבש, הגיע זמן העוקץ.
שמעתי שיש לך מחר מבחן, הפתעתי אותה. כן, בחשבון. על מה? על אחוזים. 100% שהיא לא התכוננה אליו. נו, והתכוננת אליו? לא. סימנתי בלב V קטן ראשון להיום. מעולה, בואי נתכונן יחד. הייתי בטוח ב-100% שאצליח להכין אותה למבחן.
תמיד אהבתי מתמטיקה, עד השלב שבו היו יותר נעלמים ממספרים והעסק הפך תיאורטי מדי, ונראה כמו סצנה מיותרת שנחתכה מהסרט "נפלאות התבונה". אבל במתמטיקה של החיים אני חזק. שברים, משוואות, אחוזים אל החזקות ומעבר להן.
תשלטי בחומר הזה כי הוא פרקטי, הוא ישמש אותך בכל יום בחיים, אמרתי לה עוד בימים הרחוקים ההם שבהם שמענו בי ג'יז, היו לי פאות לחיים ומכנסי פדלפון, והיא הלכה לכיתה א' ולמדה את לוח הכפל. כיום היא בכיתה ו', והחשבון עדיין פשוט, אבל פחות עבורה. לא כי היא לא מבינה, אלא כי באופן דיפרנציאלי יש דברים אחרים שמעניינים אותה יותר, סברי מרנן, נניח.
התחלנו לעבור על דף החזרה למבחן. כמה שאלות לחימום כגון "כמה הם 12.5% של 88", מעין תרגילי מתיחות לקראת הדבר האמיתי. אבל כבר שם היה לה קצת קשה להיזכר בנוסחאות. עברנו לשאלות. "מחיר חולצה לפני הנחה הוא 150 שקל...", היי, עצרתי, שלא תעזי לקנות בכאלה מחירים יקרים, אבל היא לא צחקה. השילוב בין כאב הראש מהאחוזים לבין הכאב המתפתח בסינוסים היה יותר מדי עבורה. המוטיבציה שלי ירדה ב-20%.
לא התייאשתי. אמנם הילדה כרגע עם ראש הומאני וכואב, אבל הנושא חשוב ופרקטי מדי כדי להזניחו. הייתי יכול לעבור ללמידה חווייתית בקניון, שם הייתה יכולה לחשב יפה מהו אחוז ההנחה של חולצה שמחירה המקורי 150 ועתה היא עולה 100, אבל אז גם הייתי מסתכן בלממש את הקנייה, וזה שיעור לחיים שהוא קצת יקר לי מדי כרגע.
אז הלכתי לבסיס. לנוסחאות, לדוגמאות. ליווי אישי צמוד לכל צעד וצעד שלה על דף הטיוטה. "מחיר אגרטל 140 שקל, בחנות ניתנה הנחה של 40%, מה מחיר האגרטל לאחר ההנחה?". הראיתי לה איך לתרגם את ההנחה לשקלים, ואז להפחית מהמחיר הכולל. את עושה 140 כפול 40 ומחלקת במאה, ואז 140 פחות מה שיצא. היא הצליחה. "כעבור שבוע הוחלט לייקר את מחיר האגרטל ב-50%, מה מחירו לאחר ההתייקרות?". עכשיו עשינו את הדרך ההפוכה. 126, ענתה. יופי!
אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו מספיק. אין זמן, אין חשק, אין כוח לנו, ולפעמים גם להם. הילד בכיתה א' כך שאנחנו עושים איתו שיעורים כמעט מדי יום, אבל הגדולה כבר גדולה והליווי פחות צמוד. אבל גם אצלה וגם אצלו - כשיושבים איתם, ומסבירים, והם מיישמים ומצליחים, נוצר תמהיל קטלני ומשכר של סיפוק וגאווה שלא עובר אף בדיקת ינשוף.
טעויות של כיתה ב'
כשהיא ביקשה הפסקה, נתתי הפסקה. כשביקשתי לחזור לספרים, היא חזרה לספרים. אבל ככל שחלף הזמן הנוסחאות התערבבו לה בראש, היא איבדה ריכוז, עשתה טעויות של כיתה ב' והחיוניות שלה ירדה ב-38%. אני מעריך ב-80% הסתברות שהנדנודים שלי שתלמד דרדרו את מצבה הבריאותי ב-50% יותר. שילוב של שפעת שמתפתחת לכיוון רע יחד עם דחייה טבעית שחש הגוף כלפי לימודי חשבון. הייתי אחוז אימה באשר לתוצאה שהיא תקבל במבחן.
אחרי הצהריים יצאתי לעבודה, וכשטרקתי את הדלת מאחוריי הייתי בטוח ב-100% שהגדולה המשיכה לבהות בטלוויזיה באפיסת כוחות. בלילה ישנו רק 50% מהזמן, כי ב-50% האחרים היא קצת סבלה. למחרת בבוקר הגברת הראשונה נשארה איתה בבית, וספק אם הצליחה לעשות 20% ממה שתכננה. והילדה? הכול הסתדר לה מאה אחוז. אמנם היא הייתה 100% חולה, אבל ביום שבו מתפנקים בבית בזמן שכל החבר'ה עושים מבחן באחוזים, אני בטוח שהיא הייתה גם 100% מאושרת.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי