חיים של אבא: גבריות בניחוח טרפנטין

משימה שלוקחת חצי שעה הושלמה רק כעבור יומיים. יכולתי לגמור את זה לבד, בשקט, במהירות, אבל עליצות של ילדים זאת המחלה המדבקת הכי משמחת, והוא חיכה בכיליון עיניים שנרכיב. אתה בא להרכיב? כן! יש!

אין רע מדי פעם לחוות קצת גבריות בניחוח טרפנטין, היא בטח יותר ראויה מגבריות בריח טראמפ. אמנם אני לא מסוג האבות שלובשים קבוע חולצה משובצת, תוחבים עיפרון קטן מעל האוזן ויוצאים לעבודה במפעל ג'ון דיר באילינוי, אבל לבנות זה כיף. הילד תמיד נמשך למבנים הנדסיים, יש לו פטיש לפטישים, הייתה תקופה שהריץ מרתון של בוב הבנאי בלי להזיע, ובכלל - יש אלף רבדים לגבריות, אז הנה הזדמנות לממש רובד אחד.

הגברת הראשונה החליטה שהשידות ליד המיטה לא באות לה טוב בעין, ורכשה שתיים חדשות באחת הרשתות האלה של עשה זאת בעצמך, כדי שאעשה זאת בעצמי. אבל מכיוון שזאת עבודה לשניים גייסתי את הקטנצ'יק, כלומר רציתי שיפסיק לחפור מתי-נרכיב-מתי-נרכיב. זאת קלישאה, ובסך הכול מדובר בשידה שיש להרכיב, אבל מבחינתי בנינו יחסים. עוד צעד קטן במסע האינסופי שעושים יחד אב ובנו.

זאת עבודה של חצי שעה לא יותר, אבל זה גם משהו. הכול כותבים לך בחוברת ההסבר, רק איך לעבוד נכון עם הילד לא מוסבר שם. אז זה לקח לנו יומיים.

פינינו את מרכז הסלון, פרשתי שטיח, ביקשתי ממנו להביא את כלי העבודה והוא חזר איתם אחרי עשרים שניות – מדהים כמה ילדים ממושמעים ויעילים כשהם בתוך העניין, ובאיזו משמעת עצמית ויעילות הם מרוקנים לך את האנרגיות כשהם לא.

פרשנו הכול, פתחתי את חוברת ההוראות ואז זינקתי ממקומי. רגע! מה אתה עושה! תניח את הפטיש, עזוב את הקרשים, חכה! מרוב התלהבות הוא כבר רץ קדימה. אני זוכר איך הרכבנו את השידה הראשונה, הוא אמר. אבל לא הרכבת אותה איתי. הוא נעצר. בוא נעבוד לאט ומסודר. אל תעבוד לפי הזיכרון אלא לפי הספר. בגרמנית זה בטוח נשמע טוב יותר.

מכירים את הסצנות הדביקות האלה בסרטים כשהזוג הצעיר והרומנטי עובר לגור ביחד בדירה חדשה, ואז יש ברקע שיר רוק מאוס וקלישאתי, ומצלמים אותם זורקים זה על זה צבע וצוחקים, פורקים ארגזים ומחייכים, ואז בערב הם יושבים על הפרקט תחת תאורה רכה ושותים יין כשהאישה לובשת את אחת מחולצותיו המכופתרות של הגבר? יופי, אז ככה היינו מתוקים בחמש הדקות הבאות.

ואז היו כמה מחלוקות. יש לו ראייה מרחבית מעולה לגילו, אבל הוא צריך לדפוק עוד כמה מסמרים עד שיגיע לרמת המומחיות שלי. צריך להבריג פה. לא, צריך לחבר מפה ולהבריג פה, תיקנתי אותו. הוא התעקש, אבל סידרתי את הדף והסברתי לו שכך צריך להציב את הקרשים ולבנות. הוא בלע את התיקון בשקט. מבין שזה לא משחק שווה כוחות, אני האבא בסיפור, אני יותר מנוסה. וגדול וחזק. אין פה מקום לאגו. הנה, קח את המברג, ותסגור את מה שהתחלתי, אמרתי לו ונדמה היה לי שאפילו במבטא דרומי קל. אם היה לי טבק, הייתי לועס אותו ויורק הצדה באותו רגע.

לילד יש אנרגיות כמו לשלושה ילדים. כן, כולם אומרים את זה על הילדים שלהם, עזבו, בואו אלינו ליום אחד. והוא מדבר הרבה. בעצם יותר - הוא מדבר המון. בלי סוף. מהרגע שקם ועד הרגע שנרדם. מדבר אוטוסטראדה. והוא הוסיף לזה גם את ה"תן לי". ילדים אוהבים להתנסות. כל דבר מבחינתם הוא חוויה. לאט לאט, כמי שקיבל זריקת אמת המטשטשת את החושים ושולטת בך, כך הוא אלחש את חושיי בדיבור בלתי פוסק ורצון לעשות ה-כול בעצמו. באיזשהו שלב איבדתי קשר עם המציאות.

תן לי להבריג בלה בלה תן לי לדפוק בלה בלה בלה אני רוצה לתקוע את המסמר בלה בלה בלה ספרתי 27 מסמרים בלה בלה דארת' ויידר נלחם באובי ואן קנובי בלה בלה עשיתי את הדמות של מר קראב בחוג גומי-קליי בלה בלה. שיט, זה תקוע. רגע, חכה, למה זה לא נכנס? אני דוחף בכוח חלק של המגירה לדופן והוא לא נכנס. מנסה שוב בכוח. לוקח פטיש ודופק. והורס את דופן המגירה. אוי לא. לעזאזל. הרסתי את השידה.

מה קרה אבא? הרסתי את השידה. למה? כי אני טיפש. אבל אתה לא טיפש, אבא. אחח, כמה שאהבתי אותו באותה שנייה. תמיד מפתיע לגלות שהם חושבים שאנחנו מושלמים, וכל שנותר לקוות היא שהאשליה תימשך כמה שיותר זמן. אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו יותר מחושבים מהם, יותר שכלתניים, יותר מאופקים, כאלה שניסיון חיינו נותן יתרון כלשהו, אבל הנה ברגע אחד של חוסר ריכוז המרחק בין הילד לאביו התקצר, והפזיזות הרימה ראש. הרצון לגמור מהר ולרוץ לספר לחבר'ה הוא כנראה עניין גברי שאינו תלוי בגיל.

נכון, אני לא טיפש אבל נהגתי בטיפשות, הסברתי לו, חשבתי שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח, ולא עצרתי לחשוב ולקרוא בחוברת אם אני בכיוון הנכון. הכנסתי את החלק של המגירה הפוך, ובמקום לשים לב ולשנות כיוון, רק התעקשתי והתעקשתי. אז לא תהיה שידה? שאל בדאגה. תמיד צריך לתת לילדים תקווה, ולהראות להם דבקות במשימה. תהיה, הרגעתי אותו, נתקן.

אז העיכוב הזה אפשר לי להסביר לו בדרך לחנות מהו דבק נגרים, ומה זה עץ סנדוויץ' וגם כמה מור"קים על איך הרכבתי לבד את המזנון, ופינת האוכל ועוד כמה כונניות, וכמה יותר כיף וקל להרכיב בשניים, איתו. הרי השידה היא רק התירוץ.
למחרת, אחרי שהדבק התייבש מזמן, הרכבתי את המגירה בשנייה וחצי והזזתי את השידה החדשה למקומה. יצא יפה, לא? שאלתי אותו. כן! ענה בהתלהבות. היה ברור שסיפור מתוק שכזה ייגמר בהפי אנד. ואז הוא הופיע מולי עם מוט דק וארוך בידו. אבא, מתי נרכיב את הווילונות?


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי