חיים של אבא: דלתות מסתובבות

זהו, הסתיים הריאליטי. בזה אחר זה הם נמחקו מהרשימה עד שהגענו למובן מאליו, המנצח הגדול שהיה שם מלכתחילה ורק חיכה שנכתיר אותו. לא, לא מדובר בשי חי והפח הגדול, למי אכפת בכלל, אלא לריאליטי שליווה לא מעט הורים בשבועות האחרונים והשאיר במתח אלפי משפחות ברחבי הארץ: חטיבת הביניים/תיכון אליהם נרשום את הילד/ה.

אמנם הגדולה הייתה רשומה מראש לבית הספר אליו לבסוף היא תלך, אבל הדרך אליו, הו הדרך, הייתה ארוכה ומייגעת. בתי הספר נלחמים על כל ילד, גם אם הוא רשום אליהם, כי יש פה שיקולים של יוקרה, פוליטיקה של מסדרונות משרד החינוך וכן, גם שאיפה להצטיין, או לפחות להציג זאת כך בעזרת נתונים. כמה מצגות, שקפים, הרצאות, ימים פתוחים, סטטיסטיקות של בגרויות, שעות חוויה, ביקורים במגמות ופסטיבלי שנטיפי עברנו, עד שלבסוף בעירייה חתכו עניין ושלחו מכתב קצר שמספר שהבקשה להצבה בבית ספר אחר נדחתה והגדולה הולכת לתיכון שבהתחלה לא רצתה ולבסוף דווקא רצתה מאוד.

מאחורי הביורוקרטיה הזאת מסתתרת בחירה שהיא דלת מסתובבת קלאסית. מהרגעים ששנים אחר כך חושבים עליהם ותוהים מה היה קורה אם היינו הולכים לתיכון הזה ולא לזה. כי בחירה כזאת משפיעה על החברים שלנו, תחומי העניין שלנו, זיכרונות הילדות שלנו. הטופסיאדה של אפקט הפרפר.

לגדולה יש חלום: להיות שחקנית. היא רשומה לעירוני ד', אבל רצתה לעירוני א', כי שם יש מגמת תיאטרון שנחשבת למצוינת. ומכאן החלה הדרמה.

מה שחקנית? את חושבת שתגורי איתנו עד גיל 30 ונממן אותך? שאלתי אותה. ובכלל, עירוני א' רחוק, ייקח לך חצי שעה באוטובוס ואומרים שלומדים שם עד שבע בערב. חוץ מזה יש כל כך הרבה שחקנים, אפילו יותר מעורכי דין, לא עדיף לך ללמוד מחשבים או מדעים? משם אפשר להמשיך לעבודות מכניסות, שידלתי. שתדעי לך שהחנונים הם אלה שבסוף עושים חיים כי הם עובדים בעבודות מגניבות, יש להם אופציות ורכב ליסינג ומספיק כסף לחופשות בחו"ל. לא ממש אב שתומך בשאיפות בתו.

אחר כך התביישתי. בגילה היו לי הרבה פנטזיות לגבי העתיד אבל אף לא חלום אחד ברור להגשים. בנוסף, אין ספק שיש לה חוש לדרמה ומשחק, רק ממה שאמרתי היא עשתה סצנה שלמה, אז חובה עליי לתמוך בה ככל האפשר. גם לי הייתה פנטזיה כזאת פעם, ואם היא תגשים אותה אז סגרנו פה את פינת מהי מהות הילדים, לא?

תבחרי מה שאת רוצה - רק תשאפי תמיד להצטיין, סיכמתי. משחק? שיהיה משחק, אין בעיה. ואם לא תלכי לעירוני א', נרשום אותך לחוג דרמה. העיקר שתבחרי, תתמידי ותעשי הכי טוב שאת יכולה. ואז היא התלהבה מתיכון חדש.

היה מה-זה כיף! יש שם מגמת תיאטרון, וצילום, ותקשורת, וקולנוע, והראו לנו את הכיתות, ויש שם קפיטריה כיפית כזאת, ואולם ספורט גדול, וחצר יפה, וזה נראה חדש, גם הצוות היה ממש נחמד! היא חזרה נלהבת מיום פתוח שם. יופי, ענינו, אלה דברים חשובים אבל מה עם עירוני א'? הוא רחוק ולומדים שם עד מאוחר, ובתיכון חדש יש גם תיאטרון וגם הרבה מהחברים רוצים לשם. ומה רע בתיכון ד', הקשיתי. לא רע, אבל רוצה אחר. ואז היא חזרה מיום פתוח בתיכון ד'.

היה מה-זה כיף! הייתה שם מורה לאמנות כזאת מצחיקה, ויש שם קפיטריה מגניבה כזאת שנראית כמו עגלה, ועשו לנו יום ספורט יפה, ואבא, הם עושים יום היכרות להורים. מתי? ב-7 בינואר בערב, תלך לראות, פקדה אשתי. אז הלכתי.

והרגשתי וואו. היו שם מנהל התיכון ומנהלת החטיבה, ומצגות שסיפרו על מגמות כמו סייבר, ורדיו, ורובוטיקה, ומחול, וימאות, ואמנות, וכל מיני דברים מגניבים שנראו לי כמו מקום טוב להירשם אליו בעצמי, ולחוות תיכון עם מגמות קצת אחרות מאלה שהיו לי ולאשתי בתיכון מיטרני ז"ל בשכונת ג'סי כהן. אני מניח שהייתי בוחר במגמת ימאות ואמנות, שמשלבות בין לימודי הים התיכון ובין רכישת היכולת להחזיק מעמד בין עבודות כדי לבלות בחוף.

ואז המנהל החל לדבר בלהט על ערכים, וסיכם במוטו של תיכון ד' – דעת, דעה, דרך ארץ, ואני הוספתי ד' משלי – די, אני נרשם, איפה חותמים. ואז נזכרתי שדי, זה לא קשור אליי, ודי, כל האופציות העמדות לרשותה הן טובות, ונפל עליי מצב רוח פטליסטי כי מה זה משנה אם בוחרים בזה או בזה, בסוף קורה מה שקורה, ואז חזרתי להיות שוב רציונלי, כי נזכרתי שאמנם הכול צפוי אך הרשות נתונה. שבתי הביתה סחרחר מרוב ערכים וערעורים שמשרד החינוך והילדה הכניסו אותי אליהם, ובשארתי כוחותיי פלטתי לה מילה אחת: תבחרי.

והיא התלבטה. עוד. ועוד קצת. נו, בחרת? תבחרי! ואשתי גם רמזה לה שאין ברירה, עליה להכריע. אז בסוף היא בחרה לבקש הצבה מחדש בתיכון חדש, אבל העירייה סגרה לה את הדלת כשסירבה והציבה אותה בתיכון עירוני ד', והילדה לא עשתה מזה דרמה, למרות שהיא חולמת להיות שחקנית, כי לדבריה היא תהיה לפחות עם כל החברות, ובסוף הסיפור הקטן הזה שוב הסתובבו להן כמה דלתות.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי