חיים של אבא: הילד יודע לזוז

פתאום בקעה מהמחשב מוזיקה מחרישת אוזניים. שקט! תנמיך את זה! צעקתי באינסטינקטיביות, זה יום שישי בערב! הוא הנמיך קצת. הופתעתי לשמוע מוזיקה קלאסית. ואז הילד התחיל לרקוד. אגם הברבורים. זרועות פשוטות לצדדים, הנפת רגל, כיפוף, דילוג במקום, צעדי רדיפה לצדדים ופלייה. רוקד יפה, בקצב. מה זה?

אשתי יצאה מהחדר הסמוך, והתרשמה אף היא מתנועותיו החינניות. כל הכבוד, היא החמיאה לו בזמן שאני כבר צילמתי בווידאו ושיתפתי בכל קבוצות הווטסאפ את הקטע של הטאלנט. אתה רוצה שנרשום אותך לחוג ריקוד? היא שאלה אותו, ומיד הרגשתי זרימת טסטוסטרון מוגברת לאזור החלציים. הלו, מה ריקוד, איזה בלט, למה שהילד יצא ברישניקוב, הוא נראה יותר בכיוון של ג'ון בונהם, רק נקווה שעם פחות אלכוהול וחדרי מלון שבורים.

איך למדת לרקוד ככה פתאום? אנחנו מתאמנים למופע הכישרונות בבית ספר. אתה תרקוד במופע?? כן, אנחנו רוקדים אגם הברבורים! אני אדם ליברלי וסובלני מאוד, אבל הילדים האלה לא מפסיקים לאתגר את הגבולות שלי. הילד אמנם התחפש בפורים לדארת' ויידר, אבל בחודש האחרון הוא דווקא נראה יותר כמו בילי אליוט.

מה, הוא לא יכול לעשות משהו אחר במופע כישרונות, נניח להקפיץ כדור 20 פעם על רגל שמאל, או משהו אחר שאין בו עמידה ראשונה ופירואט, על רקע צלילים של צ'ייקובסקי? האמת היא שאת כישרון הריקוד הוא קיבל ממני, גם אשתי תודה בזה. הילדים יודעים לזוז, ולא צריך להוציא שרשור גנטי כדי להבין שזה בא ממני. כן, היו ימים שנעתי כמו ג'ון טרבולטה בגריז, וגם היום מספיקים כמה צלילים כדי לגרום לי לענטז, אבל בלט זה קצת, ובכן, טיפהל'ה, אה, איך לומר, נתפס על ידי רבים בחברה כמשהו, ובכן, כחכוח-כחכוח, אה – נשי.

נפנפתי מיד את הקשקוש הימי-ביניימי הזה מהראש. אנחנו במאה ה-21, ואם הילד רוצה להביע את כישרונו באמצעות ריקוד, אני הראשון לתמוך. נכנסתי למוד תחרותי, למרות שבמופע המיועד לא היו פרסים ולא זוכים. בשבוע שלפני הטורניר, כלומר המופע, הם – הילד, חבר ועוד שתי בנות – התאמנו במרץ. ארבעה ימים לפני המאני-טיים היה תורנו לארח את מחנה האימון. הזזתי את השולחן, הרחקתי את הכורסה, והפכתי את הסלון למתקן אימונים. כולם הופיעו בזמן לחזרה והייתה תחושת של מקצוענות באוויר.

איזה כאוס. אפשר שוקולד? אפשר מים? אפשר חטיף? הלו, עוד לא עשיתם אפילו חזרה אחת, אתם חושבים שמגיע לכם משהו, קדימה להסתדר בשורה. הרגשתי כמו מאמנת התעמלות אמנותית סובייטית שמכינה את הבנות שלה לאולימפיאדת מונטריאול 76'. הפעלתי את המוסיקה, וחשכו עיניי. מעולם לא היו לי יומרות להיות צדי צרפתי, אבל אחרי שהם נכנסו זה לזה ברגליים, ונעו בחוסר סדר בסלון, היה ברור לי שזה על יד, שזה נוגע אבל לא ממש, שהם רוקדים סגול מדי, בקיצור – שזאת תהיה נפילה.

ניסיתי לכנס אותם לתדריך קצר, אבל אלה כמו כספית, איכשהו נעלמים מהידיים. הלו, כל בית הספר יצפה בכם, מה זה, ככה תרקדו? איה, את נכנסת ראשונה לסולו, וכשמסיימת צאי מפה והבא אחריך עובר לקדמת הבמה, כמו מעגל. הדגמתי להם. הם בהו בי. איבדתי סבלנות. דפיקה בדלת. הגדולה וחברה שלה חזרו מהצופים, בדיוק בזמן כדי לעצור אותי מלהעביר אותם יום אימונים מפרך. בחיי, לא ידעתי ששלוש דקות של בלט יוציאו ממני כל כך הרבה אנרגיה.

בפעם המי יודע כמה הוכח שילדים מקשיבים טוב יותר לילדים אחרים, והגדולה וחברתה עשו סדר בבלגן, לקחו את הילד וחבר שלנו הצדה לשיעור פרטי ויצרו מבנה לריקוד. אחרי חצי שעה הם נראו סוף סוף כמו, אה, ברבורים באגם.

אולם ההתעמלות היה מלא מפה לפה בילדים נרגשים, והורים שהרגישו ששוב גנבו להם את בוקר יום שישי. עמדתי מתוח ליד הסולמות. אחרי שני נגני האורגנית מכיתה א' 1, הגיע הרגע הגדול. פיקסתי מצלמה, עצרתי נשימה, הצלילים נשמעו והם עלו. קדימה בילי, קדימה! צעקתי בלב.

הם זזו מצד לצד, באיזשהו שלב הקטנצ'יק זז קדימה לסולו שלו, וכשחיוך מרוח על פניו רץ לצד ימין וסיים בקפיצה תיאטרלית כשידו מושטת לפנים, רץ לצד שמאל ושוב יד מושטת בחן למעלה מלווה בקפיצה תיאטרלית, ואז פלייה במרכז הבמה כשהחיוך השובבי עדיין על פניו. הקהל צוחק ומוחא כפיים. בסוף הריקוד שלושה ירדו במהירות מהבמה, ורק הקטנצ'יק הראה שהוא מרגיש עליה נוח מאוד, נעמד במרכזה, השתחווה כשהוא מסלסל את ידיו מטה לאות מחווה, ואז התרומם ושלח נשיקות לאוויר כאילו הרגע קטף את פרס הגראמי בשידור חי. כל בית הספר נקרע מצחוק. מסתבר שהוא לא רקדן ולא כדורגלן - הוא בדרן.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי