חיים של אבא: כך הורדתי את צרפת על ברכיה

לא ברור איך צרפת הייתה פעם אימפריה, אבל די ברור כיום למה היא כבר לא. אני עומד חיוור מול לוח הטיסות בשדה התעופה שארל דה גול שבפריז, וברור לי שאחד משנינו – צרפת, או אני – איבד את זה.

שמחתי כשהציעו לי לסקר כנס בליסבון, שבו הציגה אחת מחברות המחשבים הגדולות בעולם חידושים טכנולוגיים. סוף סוף להרגיש כמו ההייטקיסטים המאוסים האלה, שמעווים את פרצופם כאילו מונח שק אבנים על כתפיהם, ומתלוננים שהדבר האחרון שבא להם הוא נסיעת עבודה, בזמן שאנו, הלא-הייטקיסטים באשר הם, נושאים בנטל ותקועים בלבנט התרבותי עם דגל בעכוז. הנה, עכשיו גם לי תהיה הזדמנות להחזיק כוס יין ביד ולדבר טכנולוגיה בבירה אירופית צוננת.

זמני הטיסות זימנו לי קונקשן בפריז. או-לה-לה. טיסות המשך הן מתכון בדוק לעייפות וכאבי גב, אבל אני שייך למיעוט הזה שאוהב להיות בתנועה בזמן שכולם תקועים בעבודה, ואם כבר בתנועה, אז שיהיה דרך פריז.

מדאם! אני קורא מתנשף, ומוריד מיד את רמת האנגלית והמבטא לכזאת שהצרפתים יוכלו להבין, פספסתי את הקונקשן מדאם! יש סיוטים קטנים שכדאי לעבור לבד, בלי ילדים, בלי חברים, בלי עדים.

בהתחלה הכול דווקא תקתק. אמנם אייר פראנס הוכיחה שהמטבח הצרפתי המהולל לא קיים בגובה 30 אלף רגל וחבילת בידור היא משהו שקורה במטוסים של חברות תעופה אחרות, אבל המראנו קצת אחרי הזמן ונחתנו קצת אחרי הזמן, ובתקופה בה מטוסים מלזיים נעלמים מהרדאר ותכניות טלוויזיה כמו "תעופה בחקירה" צוברים פופולאריות, גם זה משהו.

התבשמתי מלוא הריאות באוויר המזגן הצרפתי, ובלבי התנגן המרסייז בזמן שהלכתי לתפוס את טיסת ההמשך לליסבון. אחח, פריז. תמיד טוב לשוב אלייך. אמנם הפעם רק לחפוז בטרמינל, אבל לפחות זאת לא יהוד שנשקפת מהחלון.

מבט במסכים, ושער העלייה שלי הוא F30, יש לי שעתיים וחצי עד לטיסה לפורטוגל. זמן טוב לשתות קפה אולה קטן, להתמזג בטבעיות בשקט המנומס שמסביב, ולהתעדכן מרחוק מה קורה בארץ המאובקת שם במידל איטס קרייזי. סה פה פוסיבלה איך שהם חיים שם.

הבורדינג ב-15:45, ההמראה ב-16:15, ויש לי בינתיים זמן לשבת על לה ספסל לצד אנשים שקוראים לה מונד. מדי פעם אני מציץ ללוח, הנה עוד טיסה ועוד טיסה ותיכף שלי. רבע לארבע, ועל הלוח מופיעה טיסה אחרת. אני הולך למסכים, רואה F30, חוזר לשער, בינתיים מופיעה בו טיסה אחרת, חוזר למסכים, עדיין F30, חוזר לשער, מחכה, טיסה חדשה מופיעה והיא לא לליסבון, רץ חזרה למסכים – והטיסה שלי נעלמה. מהה?!

יכול להיות שחלמתי ופספסתי את הטיסה? שישבתי בטרמינל הלא נכון? איזו שלומיאליות. זה באמת קורה לי, דמנציה עוד לפני גיל 40? חיוור לגמרי, אני רץ לשירות הלקוחות. מדאם, פספסתי את הקונקשן! היא בודקת, כן, הטיסה שלך כבר המריאה. איך יכול להיות, מלמלתי, מה פספסתי פה?

אני חייב להגיע לליסבון הערב, הבהרתי לה. אתה צריך לצאת החוצה, לקנות כרטיס חדש בטרמינל ולעבור את התהליך מחדש, היא ענתה לי בפנים מלאות אמפתיה, למרות שהיא רואה אנשים כמוני כל יום. מ?ר?ד, כלומר שיט, ז'תומרת אוווף. כמה יעלה כרטיס? היא מביטה בצג. 279 יורו. מהה?! מאיפה יש לי 279 יורו? עכשיו לא נוכל לממן לילדים חוגים לפחות עד שיגיעו לגיל 30!

רצתי חזרה כדי להתחיל שוב את תהליך העלייה למטוס. היה נדמה לי שאפילו הסבלים כבר מזהים את האיש שתקוע להם בשדה, ותיכף יקראו לעברי "הא, מיסייה מיכאלי, קומו סאבה?". בלב כבד דיווחתי לאחור למפקדת על ההוצאה הלא צפויה, ואשתי ניסתה לעודד. לפחות הילדים לא פה כדי לראות אותי בקלוני, ניחמתי את עצמי, ואם זה היה קורה איתם ההוצאה הכספית הייתה גבוהה בהרבה. הרי פדיחה כזאת במתווה משפחתי הייתה עולה 1,116 יורו, והירידה המיידית בשני עשירונים הייתה גורמת לנו להעתיק את מגורינו לטרמינל E2 ולהפוך לכאלה שפשוט חיים בשדה תעופה.

מיסייה, הטיסה שלך מתל אביב נחתה בזמן, זאת טעות שלך, אמרה לי בקול נוקשה ובפנים קפואות הפקידה של אייר פראנס, ואני הרגשתי על בשרי את החרם האירופי. מעמדה הבינלאומי המידרדר של ישראל הגיע עד אליי. איפה שער העלייה לטיסה, שאלתי את דיילת הקרקע שהנפיקה לי בורדינג. תתעדכן, הם כל הזמן משנים. אה-אהה, ז'ה סווי צודק! זה לא אני, זאת צרפת.

מסתבר ששערי העלייה למטוס משתנים באותה תדירות שבה פוליטיקאים ישראלים מזגזגים, וכל המערכות בשדה לא ממש מסונכרנות. אמנם הייתי שמח להיות היועץ שישפר את תפקוד השדה, אבל כרגע אני רוצה את הכסף שלי חזרה. לא אני זה שישלם על הכאוס הצרפתי, בשביל דברים כאלה יש בית דין בינלאומי בהאג. קבלו טיפ לחיים: לעולם אל תיקחו קונקשן דרך פריז עם אייר פראנס.

חדור תחושת חירות, שוויון ואחווה חזרתי לגברות בשירות הלקוחות, ובנימוס תקיף ואירופאי הטבוע בי, פתחתי בחקירה קצרה וחדה שבישראלית מכנים אותה "להפוך שולחן". מדאם, מאיזה שער המריאה הטיסה? F28, היא ענתה. על הבורדינג פאס ועל המסכים שלכם היה כתוב F30, וזה לא שונה, יריתי. ומתי שונה השער? בשעה 13:00, היא ענתה. ואני הייתי בשעה הזאת במטוס שרק הגיע מתל אביב, המשכתי. היא נעה בחוסר נוחות. ולמה לא כרזתם בשמי? היא הרימה טלפון, ובטון נבוך וזועף כאחד נבחה על מי שנבחה בצד השני.

מיסייה, ביטלנו את החיוב שלך, אתה תעלה לטיסה הבאה ב-20:50 ואנחנו מתנצלים מעומק הלב על הטעות וחוסר הנוחות, היא הודיעה לי. איזו הקלה. לא אני הוא שאיבד את זה. הורדתי את צרפת על ברכיה.

הרוחות מעל ליסבון היו חזקות, והמטוס היטלטל מצד לצד כמו נייר ברוח. שדה התעופה נמצא במרכז העיר ונדמה כאילו בעוד רגע זנב המטוס יחבוט באחד הבניינים וכולנו נהפוך לכותרת ראשית. בתוך המטוס דממת מוות, ואנשים מביטים זה בזה בחשש. הסיוט הקטן בשארל דה גול נראה כמו מהתלה בירוקרטית חביבה לעומת המתח בעת הנחיתה, כשהמטוס זז מצד לצד והטייס מתקשה לאזנו.

יש סיוטים גדולים שכדאי לעבור לבד, בלי האישה והילדים, בלי חברים, בלי עדים. אני שומר על פאסון, מחפש סיבה לאופטימיות, ומחשב אם כספי הפיצויים של ביטוח החיים יספיקו לאשתי לקנות דירת שלושה חדרים צנועה במחירים של שוק הדיוק הישראלי. לא בטוח. למי אכפת כרגע מהבלגן בשארל דה גול, מה משנה עכשיו שעברתי משפט דרייפוס על ידי דיילת הקרקע שכרטסה לי מחדש - עכשיו זה המאני טיים של אייר פראנס. המסלול מתקרב, הרוח נושבת, המטוס רוקד, הנוסעים דוממים, ואחרי דקות שנדמו לנצח – טאץ' דאון. ז'ה סווי חי. ויו לה פראנס.

לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי