פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: עוברים עוד שלב בחומה

      המוות של דיויד בואי גרם לארז מיכאלי לחשוב איך לא, על מוזיקה. בנסיעה אחת מיני רבות באוטו, הוא נתן לילדים שלו להקשיב ל"החומה" של פינק פלויד, והבין שאולי הילדים הם לא בדיוק אותם ילדים, אבל הקסם לא פג. כן, גם אם מדובר ברוג'ר ווטרס

      רוג'ר ווטרס (GettyImages , Karl Walter)
      עוכר ישראל דגול ומוזיקאי דגול אף יותר. רוג'ר ווטרס (צילום: Gettyimages)

      בוב אזרין חשב שנכון וראוי שגם קולם של הילדים יישמע. בכל זאת, השיר הוא עליהם. שלהם. אז הוא שלח את טכנאי ההקלטות ניק גריפית' לבית ספר שהיה סמוך לאולפן שבאיזלינגטון, במרכז לונדון. תן לי קולות של ילדים שרים את זה, אני רוצה מבטא קוקני של מזרח לונדוניים, פקד.

      אז גריפית' הלך לאיזלינגטון גרין סקול שהיה ממש מעבר לפינה, ופנה למורה למוזיקה אלן רנשואו. תארגן לי כמה תלמידים כדי שנקליט איתם כמה שורות פה באולפן, ביקש. רנשואו לא היה בדיוק מורה טיפוסי. הוא עישן בכיתה, קילל את התלמידים, הורה להם לדפוק על קירות בית הספר כדי להבחין בהבדלי הסאונד, ונהג ללבוש מכנסי ג'ינס צמודים מדי. לא דמות חינוכית לשאת אליה עיניים, לפחות לפי המודל המקובל. אבל רצה הגורל ורנשואו היה המורה הנכון בזמן הנכון. הוא היה מספיק פתוח והרפתקן כדי לארגן בשקט כמה תלמידים, ללא חוזה ובלי הרבה שאלות.

      באחד הימים רנשואו הוציא כמה ילדים מכיתותיהם והצעיד אותם אל האולפן הסמוך. הם עמדו נרגשים, וכשנתנו להם ביד את מילות השיר המורה רנשואו חשש שהלך קצת רחוק מדי. הוא ידע שיצטרך לדווח למנהלת מרגרט על ההרפתקה הקטנה הזאת. ההקלטה רצה, והילדים שרו כמו במקהלת בית הספר. לא, לא ככה, אמרו להם. תשירו כאילו שאתם בחצר בית הספר. אז הם שרו כאילו הם בחצר בית הספר. רוג'ר ווטרס, איש קשה לעצמו ולסביבה, הקשיב להקלטה. הפנים שלו התרככו באותו רגע, העיד אזרין, המפיק של האלבום.

      ילדים מקשיבים למבוגרים, אבל הם מקשיבים טוב יותר לילדים אחרים. כשהילדים הבריטיים מ-1979 שרו באוטו שלנו We don't need no education, We dont need no thought control, הקטנצ'יק צחקק במבוכה מאחור. מה זה פתאום ילדים שרים, הוא התפלא. כמו תמיד, לא הייתה קליטה בוואדי ערה, אז הכנסתי דיסק וקרה קסם. הילדים התחילו לטפס על החומה.

      חיים של אבא (יח"צ , צילום: ארז מיכאלי)
      הכנסתי דיסק וקרה הקסם (צילום: ארז מיכאלי)

      רוג'ר ווטרס הוא עוכר ישראל דגול ומוזיקאי דגול אף יותר. ככל שהתבגר הוא הפך להיות מהאנשים שתמיד הטיף נגדם. עמוס בטונות של מודעות עצמית וביקורת עצמית, הוא יצר את "החומה" ורתם לבנייתה את שאר חברי פינק פלויד, כשיצר מסמך אישי שהוא גם אלגוריה פוליטית. באלבום המופת ווטרס נוטל אזמל חד וללא חומרי הרדמה מנתח את אישיותו המורכבת, את הטרגדיות שפקדו את חייו, את בריטניה שחי בתוכה, את התהילה שגרמה לו להיות מנוכר למעריציו ולירוק על אחד מהם במהלך הופעה במונטריאול, את הפיכתו מילד יתום מאב לכוכב רוק, ובהמשך לדיקטטור הרודה בחבריו ובסביבתו, עד להכרה העצמית והגאולה האישית שבחזרתו להיות אנושי ושברירי.

      אבא, שים עוד פעם, ביקש הילד. הגדולה שיושבת לצדי הנהנה. ואחרי שהשיר נגמר הם מבקשים שוב ושוב. היא כבר שמעה את "עוד לבנה בחומה" בעבר, אבל הפעם היא האזינה לו, ויש הבדל. דקות של מוזיקה אינסטרומנטלית, מסוק, צרחות, בס כוחני, ילדים שרים – לא משהו שהם רגילים אליו. המוזיקה תפסה אותם, מקהלת הילדים שבתה אותם, סולו הגיטרה המיתולוגי של גילמור הפנט אותם. הסינגל "עוד לבנה בחומה" יצא לאור ב-16 בינואר 1979, והנה בדיוק 37 שנים אחרי, העולם השתנה לחלוטין, הילדים לא בדיוק אותם ילדים, ועדיין, הקסם לא פג.

      "עוד לבנה בחומה"

      כפלוידר אדוק על גבול המשיחי, מעולם לא טרחתי להשמיע להם את הלהקה האהובה עליי מכל. אנחנו מההורים ששומעים את המוזיקה שלנו באוטו והילדים אכן שולטים בז'אנרים השונים משנות ה-60 וצפונה, אבל תמיד היה נראה שיצירות מורכבות ואטיות של עשר ועשרים דקות לא מתאימות לילדי דור היוטיוב, המחליפים שיר בשיר תוך פחות מדקה, ומתקשים להאזין למוזיקה שמתפתחת אחרת ואי אפשר לרקוד אותה. אבל משהו בדיסקו הכה קליט וכה-לא-פלוידי של "עוד לבנה בחומה" תפס אותם, והם ביקשו להאזין עוד ועוד לאבסורד שיוצר ההמנון לנון-קונפורמיזם המנוגן על ידי הלהקה הכי מיינסטרים בעולם בזמנה.

      בדרך כלל ברגעים כאלה, כשהילדים מתלהבים ממשהו אני מתלהב מההתלהבות שלהם, ונוטה לעוט עליהם עם שלל פרטי טריוויה, הסברים היסטוריים והרצאות הנכנסות בעובי הקורה, אך הפעם גייסתי מספיק שליטה עצמית כדי לשתוק ולתת לצלילים לעשות את שלהם. כשהמוזיקה מדברת ישר ללב, ראוי לשתוק.

      פינק פלויד (GettyImages)
      המנון לנון-קונפורמיזם. פינק פלויד (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      לאורך כל סוף השבוע בצפון הילד ביקש לשמוע את "השיר עם הילדים" והילדה רצתה לשמוע עוד ועוד מאופרת הרוק הזאת. סיפרתי לגדולה מעט פרטים כלליים על האלבום, והחלטתי שאדבר עליו רק אם תשאל. והיא שאלה. ובכל הנסיעות הם ביקשו לשמוע רק את "החומה". כבר התחלתי להרגיש כמו בוב גלדוף כ"פינק", והצצתי למראה כדי לראות שהגבות לא מגולחות בטעות.

      בדרך הביתה לא היה צריך לחכות לאזור ללא קליטה, נסענו בחשכה ו"החומה" נשמעה בלופ. גם הלב שלי היה מאושר בלופ, כי ראיתי את הילדה חווה הארה מוזיקלית, ובמצבים כאלה אסור להפריע אלא רק לנהוג בזהירות, תרתי משמע, כדי שהצלילים יחרטו את השריטה בלב.

      מוזיקה לא מוגבלת במקום או בתקופה

      הורים יכולים לכפות הרבה דברים על ילדים, וממילא יש לנו השפעה עצומה עליהם, אבל הם גם רוצים לגלות לבד, להחליט לבד, ואסור שהגבול הדק ייחצה ויהפוך לחומה. טעם מוזיקלי מובחן הוא דבר שבין אדם לבינו. לבית, לחברים ולתקופה יש השפעה עצומה, אבל את הטעם הנרכש אנחנו יוצקים לבד, את המיון הפנימי אנו עושים לבד, את ההתאהבות אנחנו עוברים לבד.

      כשדיוויד בואי, עוד גיבור תרבות, הלך לעולמו במפתיע, סיפרתי לגדולה בכמה משפטים כמה יצירתי ונועז היה. הם מכירים כמה משיריו, ודי אוהבים, ומבחינתי זאת עוד לבנה בבסיס הידע והטעם המוזיקלי שאשתי ואני מנחילים להם. אם בעבר היה נראה לי שהם לעולם לא יתחברו לסוג המוזיקה שאני אוהב, באו הצלילים וכישפו והוכיחו שלמוזיקה יש קסם משלה, שלא מוגבל במקום או בתקופה. עבור דור היוטיוב בואי יותר קליט וקל לעיכול מפינק פלויד, אבל אחרי שהילדים טיפסו על החומה, אפשר להתחיל להוליך אותם בזהירות ובעדינות בשביל חדש ולא ידוע, ולקוות שיחפצו ללכת בו. לנסות להפיל ביחד איתם עוד חומה.


      לכל הטורים של חיים של אבא
      לפייסבוק של חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי