כנראה שאחת המחמאות האולטימטיביות שזקנים יכולים לקבל בימינו מהילדים היא "דיברתי בסקייפ עם סבא שלי". אם פעם הסבים והסבתות היו אנשים חרושי קמטים שיושבים בבית ליד טלפון חוגה ומרפרשים את החיים בקפיצה למכולת, כיום מדובר באנשים שלא מתביישים להרים עפעפיים ולשתף את זה בפייסבוק. אבל בכל דור ודור הטכנולוגיה תמיד תסמן קו גבול בין הדור שהיה לדור הבא, בין צעירים לזקנים, בין אנשי האתמול לאנשי המחר.
הנה כמה הבדלים קטנים בין ילדים להוריהם שהטכנולוגיה מסמנת לנו:
אחוזים בסוללה. הילדים של היום רדופים. כמו במשחק וידאו, נראה להם שאחוזים בסוללה מסמלים את כמות החיים שנשארה להם במשחק, והבטרייה של הסלולרי או הטאבלט לעולם חייבת להיות מלאה.
שיחה שהתרחשה לא פעם, ודי מייצגת:
חברה של בתי: "ארז, יש לך מטען לאייפון?"
אני: "לא"
חברה של בתי: "אוי. אוף. שיואו, אני חייבת מטען".
אני: "למה? כמה סוללה נשארה לך?"
חברה של בתי: "54 אחוז"
(WTF, ב-14 אחוז אני עדיין עם פוקר פייס וב-8 אחוזים לא תראו על פניי אפילו אגל זיעה, אז 54 אחוז? זה מספיק לי עד סוף החיים, אז מה הלחץ הזה?!)
עיניה של חברתה של בתי מתרוצצות אנה ואנה, כאילו הסוללה האוזלת משקפת בריחת תאי מוח ואוטמות כל יכולת לחשיבה מה-זה יצירתית.
אני: "אם תצטרכי, תתקשרי ממני או מהטלפון שלנו בבית. יש לך עוד הרבה סוללה".
חברה של בתי: "טוב, אבל אני אוהבת שהסוללה מלאה, ככה אני מרגישה בטוחה".
(WTF, כמו שמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, כנראה שאצל הדור הצעיר סוללה של סלולרי היא שיקוף פחדים ובעיות אישיות בדרכים אחרות).
הודעות קוליות בווטסאפ. עתידות: בעוד מאה שנה בני אדם לא יכתבו יותר. חלק מהם, בני 14 ומטה, כבר הפסיקו לעשות זאת. אני אפילו לא מדבר על עט ונייר - מבחינתם זה פחחח מההה? אלא להקליד בטלפון. בפיתול קצת אירוני של ההיסטוריה, הוואטסאפ הוא הווקי טוקי החדש.
הילדים של היום כבר לא כותבים הודעות, אין להם כוח לזה, גם ככה הם כותבים בשגיאות, אז עדיף להקליט את עצמך, ככה שהחברים גם ישמעו את הטון והרגש בקולך. אז כל היום אנחנו נאלצים לשמוע את החברות של הגדולה בבית שלנו, בין אם פיזית ובין אם כהודעה קולית, מה שיוצר תחושה של נוכחות מתמדת שלהם, מה שיוצר תחושה של רעש בלתי נסבל הכולל ריכולי כיתה ו' ודיונים מייגעים לגבי פעילויות אחר הצהריים, מה שיוצר תחושה שכמו ב"תפוז המכני", הטכנולוגיה לעתים קושרת אותנו לכיסא, שומרת על עינינו פקוחות בעזרת מתקן ברזל ומכריחה אותנו להיחשף לה-כ-ו-ל.
אימוג'י. חוק טבע: ככל שהגיל יורד השימוש באמוג'י עולה. בעוד פיתול אירוני של ההיסטוריה, אימוג'י הוא כתב החרטומים החדש. אחרי המצרים, הפעם אלה היפנים עם שיש לו פטיש להנטאי, ועכשיו כל האנושות צריכה לסבול בגלל זה שפיתחו את כתב ושפת האימוג'י, והפכו משפטים כמו "מתאים לך לאכול איתי שווארמה בצהריים?", לאימוג'י של כבש ולידו פרצוף צהוב עם לשון משתרבבת הצדה. הילדים מדברים אימוג'ית שוטפת, אנחנו אפילו לא מבינים מה המשמעות של רבע מהפרצופים ותוהים מתי נכון להשתמש באצבע המשולשת.
".
אינסטגרם. הסיפור פשוט, שם המשחק הוא בידול. כל דור מנסה לבדל את עצמו מאלה שלפניו, אז אם הרוב בפייסבוק, הצעירים יהיו באינסטגרם. זאת הרשת שלהם, והמילה "שלהם" מתייחסת בהכללה לבני 20 ומטה. למה? ככה. בידול. הרי כל הרשתות החברתיות הן עוד מאותו דבר. פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, וואטסאפ, לינקדאין, מייספייס ועוד. בשורה התחתונה, כולן משחקות את אותו משחק שמסתכם בלהג אינסופי ובשיתוף כמויות אדירות של מידע חשוב ולא חשוב. אז לפחות עד שימציאו את הרשת החברתית הבאה, אינסטגרם היא שלהם, של הצעירים, וכמו כל דבר שקשור לצעירים, עצם ההנחה שהרשת הזאת "שלהם" הופך אותה לשווה יותר ומיוחדת.
אפליקציות וידאו. הנה עוד עתידות: עד גיל 21 תהיה עורך וידאו. בשלב האבולוציוני הבא, האנושות תהפוך בקלות כרוניקת יומיום כמו שטיפת כלים וריקון פח הזבל לקליפ מהמם, צבעוני וקצבי, בו אתה, ובכן, שוטף כלים ומרוקן את פח הזבל רק, באופן מהמם, צבעוני וקצבי. וכמובן, לשתף מיד ברשת. אפליקציות הווידאו, שגורמות לכל ילד כיום להרגיש קופולה גם אם אינו יודע מי זה בכלל, היא הדרך של הצעירים לחיות בסרט, בעוד ההורים שלהם אפילו לא מודעים לזה שיש הצגת חצות.
החיים. באופן מהמם, צבעוני וקצבי יותר
חלק מהקליפים הופכים לוויראליים ויוצרים גיבורי יוטיוב, חלק משותפים בווטסאפ וחלק מתאדה לתוך ענני השרתים, אבל מה שבאמת חשוב הוא המינון, הווליום, כי נדמה שדור המילניום המתפתח לנגד עינינו הוא דור שמתעד את עצמו לדעת וחשוב לו גם שתראה את זה. מה שגורם לחשוב שהצעירים של היום טרחנים לא פחות מההורים שלהם, רק קצת אחרת, באופן מהמם, צבעוני וקצבי יותר.
ההורים שולטים בטכנולוגיה. בערך. כולנו נולדים כהומוספיאנס אנלוגי ומתפתחים להיות אדם ננו-טכנולוגי. לכן למרות כל הנאמר, ועל אף שהם נולדים לתוך הטכנולוגיה ונדמה ששולטים בה מהרגע שמתחילים לזחול, אנחנו, דור טרום-מהפכת-המידע, עדיין אלה עם היד על השאלטר, לפחות כשמדובר בהורים לצעירים עד גיל 16 בערך. הם אלה שצריכים אותנו כדי להתקין תוכנה, כדי להבין יישום או לשייף מצגת. הידע בידיים שלנו.
איפשהו בגיל הנעורים שלהם המציאות משתנה לבלי שוב. חלה קפיצה אדירה ביכולות שלהם והם מתחילים לזרוק לחלל הבית משפטים כמו "שמעתי שמיקרומקס מכריזה על ה-YU Yutopia סמארטפון חדש שבתוכו מערכת ההפעלה Cyanogen OS. שנקנה?". ואנחנו נהנהן בשקט, ונענה "בטח, חייבים לצעוד עם הטכנולוגיה קדימה, אז שלא יהיה לנו את מה שבדיוק אמרת? הרי זה מגוחך". ונדע בלב פנימה שזהו, אנחנו משתרכים מאחור, ונקווה שגם עלינו תיכף יאמרו "דיברתי בסקייפ עם סבא שלי".
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי