חיים של אבא: סיפור עם שיניים

מצבי קיצון נותנים לנו רמז לגבי החומרים שמהם עשוי בן אדם. אפשר לדעת מה הן מעלותיו ומגרעותיו, ולעמוד על טיבו. לא צריך להרחיק עד לטביעת הטיטניק או היתקלות באש חיה, אפשר לקבל מושג גם במצבים פשוטים יותר, נניח כשמישהו גוהר מעליך עם צבת ביד ורוצה לעקור לך שתי שיניים.

אני מכיר גברים מזוקנים וחסונים שכשאומרים להם "רופא שיניים" הם מתקשרים בדמעות לאימא שלהם ומתחננים שתבוא איתם, וכשאומרים להם את המילה "שיננית" הם בורחים מהחדר בטריקת דלת ומפיצים עליך שמועות שאתה מממן את עמותות השמאל.

ואז באה הבת שלי, מתיישבת על הכיסא, פותחת פה, משחררת איזה אייי רפה, קצר וסמלי, וקמה אחרי חמש דקות עם חיוך רחב מאוזן לאוזן מינוס שתי שיניים. אני כבר לא הגבר הכי קשוח בבית.

ילדים ורופא שיניים באותו משפט נשמע לנו כמו חיבור מסויט, הכולל אחר צהריים שלם של מסע התשה פסיכולוגי בו משכנעים את הילד שהמקדחות האלה יעשו לו רק טוב, ושזה לא כואב, רק קצת, בהתחלה, ושאם הוא לא יתנגד הכול יהיה קצר ופשוט והוא גם יקבל הפתעה, אז לפתוח פה, ואחרי הזריקה לא תרגיש כלום. והילדים, שלא מורגלים לזריקות לחניכיים, שפתיים רדומות, כאב מפתיע, וזרקורים לפנים שמוסתרים על ידי איש במסכה, מפחדים. לאט לאט הסיטואציה מידרדרת לדמעות וצעקות מצדם, והבטחות מופרכות מצדנו נוסח "אם תיתן לרופא לתת זריקה אני מבטיח לקנות לך מחר דירת ארבעה חדרים בבאר יעקב, נו! נשבע לך!".

לי מעולם לא היה אישיו עם רופאי שיניים. בפעם האחרונה שחידשו לי סתימה אולמרט היה ראש ממשלה ולא עבריין מורשע, ואני עדיין מספר-מתפאר שביקשתי שיחליפו לי בלי הרדמה, כי כזה אני, באד אס. תמיד ביציאה אני חש החמצה על כך שלא הפכתי לדוגמן שיניים, אולי התחום היחידי שלגיטימי מצדי להוציא בו ב?ו?ק. גנטיקה טובה + הימנעות משתייה קלה במשך שנים + ניסיון להקפיד על המינימום הנדרש של שני צחצוחים ביום, מוציאים אותי בכל ביקור שנתי עם מחמאות בלבד, ובבית, כששואלים מה היה, אני זורק לאוויר ש"אני כרגיל, מושלם" (אשתי: פחחח, אובג'קשן!, העולם, או לפחות אחרים שמכירים אותי, או לפחות רופא השיניים: פפפף, אוברו?לד!).

לפני כחודש לקחתי את הגדולה לשיננית, וכבר אז היא גילתה איפוק מרשים, ולא התרגשה מהכלים החדים והמקדחות המצרצרות שניקו לה את האבנית. משם המשכנו לאורתודנט, וכשהוא אמר שחובה לעקור לה דחוף את הניבים התחתונים כי הניבים החדשים כבר צמחו מזמן, הייתי בטוח שהילדה תאבד את הפאסון שלה. אבל היא רק חייכה בפה מלא-מדי בניבים.

הילדה כולה בת 11 וחצי, 30 קילו עם בגדי חורף, עדינה ודקת גזרה, ויש לה פתיל קצר מאוד כשדברים לא הולכים בדרך שלה. היא כבר הוכיחה ביטחון עצמי רב כשנאמה בבחירות למועצת התלמידים או ארגנה מסיבות, אבל צליל המקדחה של רופא השיניים מסוגל לגרום לאנשים להודות ברצח קנדי, כך שלפני העקירות הרשיתי לה לאלחש את היום הזה עם קניית בגדים בקניון. לי זה כאב הרבה יותר מכל ביקוריי אי פעם אצל רופאי השיניים.

נכנסו. ד"ר זיסמן משעשע ויעיל, שם לה גז צחוק על האף, וחשבתי שכמו שישראל נראית כיום, כל אזרח חייב לקבל שי כזה מהמדינה כדי לאלחש לו את המציאות העגומה. אחר כך מרח לה חומר על החניכיים, ואז שלף מזרק שמשמש להרדמת קרנפים בספארי. נדרכתי. ציפיתי שהילדה תבקש שאחזיק לה יד או תתחנן שנצא לפרסומות, אבל במקום זה היא פתחה פה בדממה. בעיניים פעורות ראיתי איך הוא מזריק לה בשני הצדדים, והיא, שבכל פעם ששומעת מאיתנו "לא" פותחת בקמפיין גוועלד, לא זזה ולא מצייצת.

ואז הוא לקח צבת - לא גדולה, אבל כשהיא במרחק 30 סנטימטרים מהעיניים היא נראית מספיק ענקית ומאיימת – ואני ציפיתי לאיזושהי התנגדות מצדה, איזה גילוי חולשה או פחד, אבל היא רק שכבה שם בחוף הים בזמן שהוא שלף לה את שני הניבים.

עשר דקות מרגע הכניסה ועד ללחיצת היד ואמירת תודה. עשר דקות. זהו. לפעמים מספיקות עשר דקות כאלה כדי לגלות על הילדים שלנו משהו, נניח שהם קשוחים הרבה יותר ממה שהם נראים, ושמתחת למעטה השברירי של הילדה מסתתר ברוס לי מנטלי שלא סופר כאב או מצב שנראה לכאורה מכאיב, ושהיא אמיצה יותר ממה ששיערתי, ושכאב הוא עוד תחושה עבורה ולא משהו שצריך לפחד ממנו, והפאסון שלה לא נעלם גם במצב בו גוהר מעליה מישהו עם צבת ביד ורוצה לעקור לה שתי שיניים. כן, גם אם נדמה לנו שאנחנו מכירים את הילדים שלנו הכי טוב בעולם, אסור לשכוח שהם אלה שעושים לנו בית ספר, ונהנים לפרק הנחות יסוד שהנחנו לגביהם.

ביציאה הילדה ביקשה לעשות עגיל באוזן. מה, את איזו מזוכיסטית שמכורה לכאב? די, מספיק חוררו אותך ליום אחד, וחוררו לי את חשבון הבנק לחודש שלם, יאללה הביתה. היא לא פצתה פה, ולא נדנדה, אלא נתנה לי יד והלכה איתי בשקט. והפתיעה אותי בפעם השנייה.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי