חיים של אבא: למה לי פוליטיקה עכשיו

"אבא, בחרו בי בכיתה כמועמדת לבחירות למועצת תלמידים". בום. הדופק קפץ למעלה, הדם המלא אדרנלין. סוף סוף הולכים לבחירות. הילדה היא אחת מכמה מועמדים בכיתה והפעם, בניגוד לכישלון הצורב ההוא כשהיא הייתה בכיתה ד', אסור לפספס. אז אלה היו ימים של פוליטיקה חדשה עאלק, ניסיון לשדר משהו נקי ולא מתלהם, קמפיין חיובי שמחבק ולא קוטל. זה נגמר בהפסד. לא עוד. האופנה הזאת עברה מן העולם. פוליטיקה זה עסק מלוכלך, והפעם אגרום לה לחשוף שיניים ולהתלכלך בבוץ. מבחינתי היא תהיה הילרי קלינטון ואני הארתור פינקלשטיין שלה. אני הולך להרים לה קמפיין שלידו בית הקלפים היא סדרה לגיל הרך.

אנחנו צריכים שני דברים, אמרתי לה, כסף ופעילים בשטח. בניגוד לתקציב הבחירות הקודם שעמד על 50 שקל, הפעם הגדלתי אותו ל-70. בואי נלך לעצב את המדבקות שרצית, אמרתי לה, ואחרי רבע שעה כבר היינו בבית דפוס קטן ליד הבית, מתלבטים בקשר לצבעים. קמפיין בחירות זה ריצת מרתון, כל דבר חשוב, כל דבר קובע, כי הפתקים, כמו אלוהים, נמצאים בפרטים הקטנים.

הגיתי לה סלוגן קליט, לא כזה שמפלג כמו "אנחנו או הם" של הליכוד והמחנה הציוני, גם לא כזה שמציג אותה כאיזה מכלוף שמתיימרת לייצג את השקופים בבית הספר, כי היא לא אסירה לשעבר וצבועה בהווה, אלא באמת רוצה להפוך את בית הספר למקום טוב וכיפי יותר.

אחרי התלבטויות רבות – אני רציתי כיתוב כחול על רקע לבן, משהו לאומי כזה, בסוף התפשרתי איתה על ורוד-סגול חציל על רקע צהוב מע"צ שבולט בשטח – רכשנו מדבקות, ובדרך הביתה חרגנו מהתקציב וקנינו כמה בריסטולים. בקטנה. נוציא את זה מכספי העמותות ונשתוק בחקירה.

יום לפני הבחירות הילדה אש. כמו שאר המועמדים, היא נאמה בפני בית הספר את המצע שלה, כי בית ספר יסודי הוא המקום היחידי בישראל שבו נבחרי ציבור עדיין מחויבים לספר לבוחרים מהי הדרך שהם מעוניינים להתוות ואיך יבצעו אותה. היוש רק הליכוד יכול, זוכרים אותנו?

יש לה מצע מעולה. מחידושים טכנולוגיים כמו הקמת אינסטגרם בית ספרי לילדי כיתות ו' ושיפור אתר בית הספר, דרך יוזמות חברתיות כמו פעילויות גיבוש בית ספריות והקמת עיתון, ועד קריצות תרבותיות כמו שירי צלצול גם באנגלית וימי ספורט. אין מגזר שלא יתחבר לזה.

חששתי שהמיתוג שלה כ"חברתית" יפגע בה כי הרי כולם מצביעים "ביטחונית", אבל מכיוון שהיא מעולם לא חילקה את ירושלים ולא גררה את ישראל למלחמות בלבנון, האמנתי שהבוחרים מספיק חכמים להבין שביטחון ישראל בנפשה, גם אם היא תחזור על זה מאה פעמים בשעה.

את צריכה לעמוד ליד השער בבוקר ולחלק להם סוכריות עם פתק שיצביעו עבורך. שיהיה להם זיכרון מתוק כזה, בטח לא יזיק. אסור, זה שוחד, היא הדפה. נו מה, כולה סוכרייה קטנה. לא, זה שוחד אבא. יא אללה שלה, הצלחתי יותר מדי בחינוך.
בבוקר עזרתי לה לחלק, ואני רואה ילדים עם סלסילות טופי לידה. הנה, תראי אותם, שוחד או לא, הם עושים מה שצריך, מי יזכור שוחד, הילדים יזכרו שקיבלו סוכרייה. פרנק אנדרווד אמר כבר ש"אנשים מעריכים כוח, לא כנות", והילדה רוצה לנצח אבל גם להישאר ילדה טובה. הלוואי שלפוליטיקאים שלנו הייתה שמינית מוסר כמו שלה. אז לפחות היה אפשר להתגאות שישראל היא ביתנו ולהאמין שיש עתיד לכולנו בבית היהודי הזה, ושהליכוד של כל המחנה הציוני יחד עם המיעוטים יוביל לחיים משותפים מלאי מרצ ועשייה. אז זהו, שלא.

מה עם החברות? אמרת להם שישכנעו ילדים? די, אבא, לא צריך לשגע את הילדים, מכירים אותי בבית הספר, הן עוזרות לי מספיק. אין מספיק, לחצתי עליה, שהילדים יבינו שאת העיניים והפה שלהם במועצה, והיד שאת מרימה זאת היד שלהם. תלחצי עליהן. אין מה לעשות, ישבתי לה על הראש, היא צריכה להבין שפוליטיקה זה לא רק קוקטיילים ונאומים, זה גם התחככות עם השטח, עם הפעילים, לדעת מה המצוקות של כיתות ד' ולהתחבר לאינטרסים של כיתות ה'. אם זה עבד לפואד בן אליעזר ולמירי רגב, זה יעבוד גם אצלה.

בינתיים מסתבר שרכשתי לי מוניטין כיועץ אסטרטגי. "שמעתי שיש לך ניסיון בקמפיינים למועצת התלמידים", סימסה לי חברה, "תחשוב על סיסמה לנעם שמתמודדת". מיד שלפתי לה "לנועם הצביעו וככה תשפיעו". לא ביקשתי 25 אלף דולר. נו מה, טובה לחברה.

יום הבחירות נדחה בגלל שהגשם עיכב פעילות בית ספרית אחרת, והימים הבאים הפכו לקריטיים ומתוחים. הילדה הפכה שאננה מדי או עייפה מדי, והאש בעיניה קצת דעכה. קומי, דחקתי בה, כבר שבע וחצי, הילדים האחרים עומדים בשער ומחלקים פתקים, את לא תנצחי ככה. די, אבא, יש הרבה שיצביעו לי. אין לי את הסקרים ביד, אבל מה היא יודעת ששמעון פרס ואני לא? בכניסה לבית הספר ילדים שואגים את שמם, אלה נותנים פתקים לאלה, הסתודדויות ואווירת חגיגה, והיא בדקה לשמונה רק נכנסת לבניין. המהפך מתרחק.

יום הבוחר הגיע. נו, תזדרזי, אני נובח, כבר עשרה לשמונה, לא תספיקי לעמוד בכניסה. אבל אני לא מוצאת גרביים תואמים, היא צועקת חזרה. אני לא מאמין שכל הקמפיין שלנו ייפול עכשיו בגלל גרביים! קחי סתם זוג וצאי לדרך, חבל על הזמן. כנראה שאין ברירה, צריך לנהל קמפיין גוועלד, משהו נוסח "השלטון בסכנה! כיתות גימ"ל נעות בכמויות אדירות לקלפי! עמותות השמאל מביאות אותן באוטובוסים!".

אחרי כמה ימים, מעל ספגטי שהכנתי לה ולחברה שלה, פתאום נזכרתי. אה, מה עם הבחירות? נבחרת? לא, היא חייכה אליי, ואז גוון של כעס מהול באכזבה התגנב לקולה. כולם אומרים שהמציאו את התוצאות, היא אמרה, וחברה שלה הוסיפה, שעובדה שלא בחרו באריאל ועדי מהכיתה המקבילה, שנבחרות כל שנה. אולי רצו לגוון, הקשיתי. לא, הן ענו, ילדים שבקושי אמרו דברים או עשו קמפיין נבחרו ועובדה שכאלה שכולם אוהבים ומכירים ונבחרים כל שנה לא נבחרו.

ברוכות הבאות לפוליטיקה. הכול תככים ומזימות. בטח מישהו כיכב שם עם מפקד הארגזים. חשבתי לפנות לתנועה לאיכות השלטון או לעתור לבג"ץ, אבל ויתרתי. ננצח בקמפיין הבא כשהיא תהיה בכיתה ז', בינתיים אני שמח שכמו כל פוליטיקאי טוב לילדה יש זמן לעשות קצת לביתה.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי