אפשר להרוג אדם, אבל אי אפשר להרוג רעיון. זה לא שלי. של פעיל זכויות האדם השחור מדגר אוורס. לא חשוב. בסוף היתה מסיבה. משפט שנזרק לחלל הסלון בזמן שהגדולה וכמה מחברותיה חשבו איך להפוך לעצמן את החיים למעניינים, הפך בסוף לתנועה עממית שכללה את ילדי השכבה רוקדים את עצמם לדעת במועדון. הרעיון הפך לחזון שהתממש כמסיבה.
סיבה לגאווה #1: בעידן שבו בני נוער מסוגלים להעביר חיים שלמים עם הסמארטפון על הספה, לקום ולעשות משהו מעבר לשירותים-מקרר הוא לא מובן מאליו.
סיבה לגאווה #2: הבנות חשבו על משהו שיהיה כיף גם לאחרים ולא רק להן, ממש פעילות חברתית למען הקהילה. בעידן שבו בני נוער מסוגלים להעביר חיים שלמים וכו'.
סיבה לגאווה #3: וואלאק הילדות בולדוזריות. פרץ האנרגיה שיצא מהן יכול היה להמיס את השמש, הן הפיקו את הכול ביד רמה שהיתה מסדרת להן עבודה אצל שוקי וייס מחר בבוקר, וניהלו מסע יח"צ אגרסיבי שלידו רני רהב הוא נזיר שתקן ומנומס.
הילדה שלי, שעד לפני חמש שנים לא יכלה לחצות כביש לבד והסתבכה עם שרוכי הנעליים, היא פתאום אישה קטנה שמזיזה הרים וקובעת סדר יום. איפה כל הפעלתנות הזאת כשהיא צריכה לעשות שיעורי בית?
אחח מסיבות הכיתה. בתקופת היסודי במיד-אייטיז המסיבות האלה היו ההיילייט של חיינו, יותר אפילו מהסרט הערבי של שישי אחר הצהריים. בדיעבד אני מודה: ההורים שפינו חצי סלון, הציבו אורגן אורות וסיכנו את הקריסטלים של החגים במזנון רק כדי שכל הכיתה של תרקוד במעגל לצלילי סנדרה ותביא במתנה פוסטר של סמנתה פוקס/ג'ורג' מייקל שתהפוך את הילד/ה למאושר/ת שבילדים, נערצים עלי כיום. עכשיו התור של הילדים שלנו להרקיד את הלב.
אין מסיבה בלי סלקציה
ההתרגשות היתה מובנת. זאת פעם ראשונה שהיא וחברותיה מארגנות מסיבה לשם מסיבה, ועוד לשכבה. אלפי הודעות וואטסאפ קוליות; שעות של דיונים מורטי עצבים על סוג התפריט: פיצות או סנדוויצ'ים; שיחות מתוחות על סוגי החטיפים והמשקאות שיהיו באירוע; וכמובן ישיבות מטה ליליות אפופות עשן הפופקורן נשרף שנועדו לגבש את רשימת המוזמנים, כשהשאלה שריחפה באוויר היא האם אלה שהיו פעם בשכבה ועזבו את בית הספר ראויים להיכלל באירוע הנוצץ. הרי אין מסיבה בלי סלקציה.
גורלות נחתכו, החלטות התקבלו ואפילו בית הספר נתן את הסכמתו להשתמש באולם. יום אחד הילדה מתקשרת, "אבא, אתה יכול לעשות לנו ביטוח על האולם?". הרמתי את הראש וחיפשתי את יגאל שילון. מה עכשיו, חייך אכלת אותה שוב? ניפגש בסיבוב? ניפגש באפריקה? ניפגש בסביח? מי מותח אותי. "אבא, אנחנו חייבים ביטוח אחרת לא ירשו לנו להשכיר את האולם", היא משיבה לשקט שנשמע ממני. שיט, זה אמיתי.
כל רעיון גדול ונשגב נפרט בסופו של דבר לסעיפים ותתי-סעיפים שמרוכזים בערימות של דפים, המרכזים את ה"נהלים" וה"תקנות", והופכים את המהפכה המרגשת והניצוץ בעיניים לסבב דיונים נוסף בין עורכי הדין של שני הצדדים. תמיד יצוץ איזה סעיף בירוקרטי קטן וחד כסיכה, שיינעץ בבלון החלומות ויפוצץ את כל הכיף. אם אני הייתי מנסה לארגן דבר כזה והייתי צריך לארגן ביטוח פה זה היה נעצר, כי למי יש כוח להתעסק עם כל מיני צד ג' וחבות מעסיקים וביטוח מבנה. עזבו, נישאר בבית, נשמע בוני אם בטרנזיסטור ונספר לעצמנו שמה זה כיף. כבר אמרתי שהילדה וחברותיה בולדוזריות?
הן הפעילו מכבש לחצים על ההורים ברמה כזאת שחייבה אותנו להיות יצירתיים או שלא נהיה בכלל. אימא של אחת הבנות פתרה את הבעיה והצילה נפשות כשהציעה להן לבדוק אולם בקרבת מקום, שהשכרתו היא במסגרת התקציב וכוללת הכול, גם ביטוח. זה הצליח. נשאר רק להחליט מה ללבוש.
התשובה לשאלה האם קומדיות נעורים מושפעות מהתנהגות הנוער, או הנוער מושפע מקומדיות הנעורים תישאר ככל הנראה פתוחה. כשהילדה התחילה למדוד חצי ארון מול המראה הרגשתי שאני קלישאה של אבא מזדקן שמנסה להחדיר קצת שפיות בבתו רגע לפני שברנדה, קלי ודונה, חברותיה לבוורלי 90210, באות לאסוף אותה.
אבא 360 מעלות
השאלה "זה מתאים?" נזרקה לאוויר 20 פעם. אשתי לא היתה בבית, ובלית ברירה אני הייתי באותן דקות גם טריני וגם סוזאנה, וניסיתי למנוע מהילדה להפוך לתאונת אופנה מהלכת. למרות עצות הסטייל הפרקטיות "מעיל העור עדיף, אם יהיה לך קר תוכלי לרקוד איתו, עם מעיל הסקי תיראי מעפן" הילדה טענה שאני לא עוזר לה ב-כ-ל-ל. היא כבר היתה במדרון מנטלי חלקלק בגלל ההתרגשות. בסוף היא לבשה מה שאמרתי לה. כזה אני, אבא 360 מעלות, שאם צריך יכול להיות גם גוצ'י לרבע שעה.
"תבלי יפה", זרקתי לה לפני שיצאה, מריח לעצמי כמו נפטלין. פששש, נהייתי אבא שאומרת לבת שלו "תבלי יפה" לפני שהיא יוצאת למסיבה. יותר מזה היא חלק ממארגנות המסיבה. מפיקה. יותר טוב - יזמית. זה אומר שניסיון מקצועי כלשהו כבר יש לה, והיא יכולה לציין בקו"ח עוד משהו מעבר ל"השכלה: עממית כרגע, VOD: רמת שפת אם". אבל יש עוד זמן לפני שאשלח את הבולדוזרית הקטנה לערוך עם הבנק משא ומתן על גובה הריבית. לצד הפקות ענק וניהול כוח אדם היא גם לא התעוררה למשמרות הזהב ואיבדה את המפתח של הבית. ככה זה כשמתחילים את גיל ההתבגרות, החיים הם ההנגאובר שבין מסיבה למסיבה.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי