יש רגעים שבהם אתה פותח את דלת הבית אחרי יום עבודה קשה, קולט בשנייה את הסיטואציה, ומוכן לחזור מיד לעבודה, לחתום על חוזה עבדות שכולל מלקות שוט, ויתור על מזגן והפסקת קפה פעם בשלושה ימים העיקר לא להיכנס פנימה ולסגור אחריך את הדלת. הילד יושב על הספה בגבות מכווצות ובעצבים רופפים, אשתי כעוסה לידו, ובצד הגדולה, מחייכת בהנאה. פה חשדתי.
אתה הבנת מה שאמרתי לך? זועפת אשתי, מחר אתה הולך ומתנצל, ברוררר? דדדדיייי, הוא מתפרץ בזעם, זה לא אני, מאה פעם אני אומר לך, זה אריאל, אני לא הרבצתי. מה קרה? אני שואל. הוא הרביץ ללירי, מתנדבת הגדולה לספק את המידע במהירות, ולילד מתנפח וריד בזמן שהוא מתנפל עליה. לא הרבצתיייי, יא שקרנית, הוא קופץ עליה, צעקות, אשתי מפרידה, צעקות, אני עומד ביניהם, צעקות, מנסים להרגיע אותו, צעקות. עוד דקה כזאת ונחטוף תביעה ייצוגית מהשכנים.
מההה? אתה הרבצת? ועוד ללירי?
הכרה, תיאור, תכונות לירי: מתוקה, ילדה טובה, שכנה מהרחוב הסמוך, חברה של הקטנצ'יק עוד מטרום חובה שזה בשנות ילד מכיר-אותה-כל-החיים, ההורים שלה ואנחנו מיודדים שנים, הילדים חברים טובים ותמיד משחקים יפה. מסתבר שהקטנצ'יק הרביץ לה בבוקר בבית הספר, לא פעם אלא פעמיים, עם חשד כבד לשלוש.
הוא כופר באשמה ומכחיש כל קשר. אני רוצה להאמין לו אבל כל שפת הגוף שלו אומרת שלא צריך CSI כדי לדעת שהוא אשם. הנה, התנפלת גם על אחותך, מה עובר עליך? הא? איך אתה מתנהג? הגדולה, כדרכם של אחים, מתנדבת מיד לעשות לו רצח אופי בשם המוסר, ומספרת בפרטי פרטים איך גרם ללירי האומללה לבכות כשהרביץ לה, וכמה המחזה היה מביך עבורה, כאחותו הגדולה והטובה והמוסרית לעילא, ותוך שהיא מספרת אי אפשר היה לטעות בהנאה הגדולה שהיא חווה מהצגתו של אחיה כפושע מסוכן והדגשת הניגוד החריף בינו לבינה, מלאכית שכמותה. אשתי הצליבה עדויות עוד קודם לכן, וקבעה שיש תשתית ראייתית לכתב אישום נגדו.
למה עשית את זה? מה קרה? אתה יודע שאסור להתנהג ככה, נכון. הוא שותק, נבוך. עברו עליו חודשים לא קלים לאחרונה. סיום הגן, ההתאקלמות במחנה הקיץ בארצות הברית, החזרה לארץ, המעבר לכיתה א', וייתכן שכל אלה, יחד עם סתם חיבה יתרה לחברה מהכיתה ושובבות טבעית, גרמו לו לעשות מה שעשה.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה וזה, אבל היא גם כרסום היחסים שלנו עם הוריה של לירי וכרסום תדמיתנו הטובה בעיני הורי הילדים בכיתה, ואנחנו לא רוצים שבטעות הילד ימותג כבעייתי, הוא גם באמת לא כזה, אז עם כל הכבוד לשובבות או לקשיים שעוברים עליו, מתחנו קו אדום וברור, שהתנהגות כזאת לא תיתכן יותר.
זה היה משפט שדה מהיר, בו שלושתנו כן, גם הגדולה תרמה את חלקה, היא הרי לא תפספס כל מעמד שבה אחיה הקטן מוצג כאשם הבהרנו לו בתקיפות איך עליו להתנהג. ילדים מבינים חד-משמעיות, וזה היה חד-משמעי.
אחרי שעשינו לו שיחת נא להתנהג בהתאם, אשתי הקריאה את גזר הדין. מחר תקנה לה משהו מתוק בבוקר ותתנצל בפניה, היא פסקה, ומינתה אותי באותו מעמד משפטי לזה שאמון על ביצוע החלטתה.
בבוקר, מיד כשהערתי אותו, הזכרתי לו שעליו להתנצל. קנינו שוקולדים במכולת, והלכנו לבית הספר. בדרך אמרתי לו שעליו להגיש לה את הממתקים ולבקש סליחה. הוא התנגד. הוא רצה לתת לה את הממתקים ושאני אתנצל בשמו. אתה צריך להיות אחראי למה שאתה עושה, ואם טעית תדע לתקן, גערתי.
נכנסנו לכיתה. הוא הוריד את הכיסא מהשולחן, אני שמתי לו את התיק על המסעד, וחיכינו עם השוקולדים ביד. לירי נכנסה. לך אליה, אמרתי לו. הוא נצמד אליי. לך, נו, לך תבקש סליחה. לא, אני לא עשיתי את זה, הוא פתאום חזר בו מהודאתו. לך תבקש סליחה. הוא סירב, ועמד שותק לידי. "שלום לירי", קראתי לעברה, והיא חייכה חזרה. הנה, היא מחכה, לך תתנצל, הוריתי. הוא לא זז.
לקחתי את ידו, וגררתי אותו לכיוונה. תן לה את הממתקים. הוא נתן לה את הממתקים. עכשיו תבקש סליחה. הוא נאלם דום. נו, לחשתי לעברו, רק תגיד סליחה, זה הכול, אתה הרי רואה שהיא מחייכת אליך ומוכנה לסלוח לך. לא, תבקש אתה, הוא ענה בקול סדוק וראיתי את פניו מאדימות. הבושה והמבוכה מהמעמד היו העונש האמיתי שלו. התנצלתי בשמנו כדי להראות לו שחובה להתנצל והשמיים לא נופלים בגלל זה, ולירי חייכה אליו.
וואלאק, אלטון ג'ון צדק. כנראה שסליחה היא באמת המילה הקשה ביותר. היא כבדה ומכבידה בכל גיל. אף אחד לא אוהב לטעות, ויותר מזה - להודות בטעותו. לאגו אין גיל. אין הבדל בין תלמידים בכיתה א' שמושכים לילדות בצמות לבין מנהיגים שמכריזים על מלחמות מיותרות. יש פה אפילו כאלה כמו שר החינוך שהופכים משפט כמו "מפסיקים להתנצל" לערך. דווקא הקושי שלו לבקש סליחה היה מעודד ומרגיע, כי אם היה זורק "סליחה" לאוויר כלאחר יד ומסתובב, סימן שלא הפנים דבר. הוא הבין שאפשר לטעות, אבל שאסור לא להודות בטעות. ושעל טעויות משלמים. בערב, בבית, הגדולה הבולשת שלנו אחריו דיווחה שהיא והוא שיחקו ביחד יפה, ושמחנו. סליחה היא מילה קשה, אז טוב שיש בינינו כאלה שיודעים לסלוח בשקט, בלי מילים, רק במעשים.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי