פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: פלקט של רבין

      ארז מיכאלי ניסה להבין מה נשאר ממורשת רבין דרך הילדים שלו, והגיע למסקנה שבעיני שני דורות בישראל רבין הוא פלקט, שפעם בשנה צריך לדבר עליו כי חייבים וזה

      חיים של אבא- רבין (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      למי שחווה זה כאילו קרה אתמול, ולמי שלא הזמן חסר משמעות (צילום: ארז מיכאלי)

      שלוש יריות ועשרים שנה. למי שחווה זה כאילו קרה אתמול, ולמי שלא הזמן חסר משמעות. מי שחווה לעולם לא ישכח את הרגעים ההם, מי שלא אינו זוכר דבר. בבית הספר של הילדים הציבו בכניסה לוחות גדולים ועליהם תמונתו של יצחק רבין. שלטים המספרים על תחנות בחייו ופוסטרים שמבקשים פיוס. יום הזיכרון לרבין חל בי"ב בחשוון, התאריך העברי של יום הרצח, אבל מי זוכר, הארבעה בנובמבר נחקק בתודעה.

      פתאום יורם ארבל הגיח מאולפן הדקה ה-91 עם מבזק חדשות מיוחד. "היה ניסיון לפגוע בראש הממשלה יצחק רבין, נורו שלוש יריות לעברו, היורה נתפס לפי הידיעות שבידינו, ראש הממשלה הועבר לבית החולים איכילוב בתל אביב, מצבו אינו ידוע לנו". לא יכול להיות שהצליחו להגיע אליו, זאת הייתה המחשבה הראשונה. בטח ערבי ניסה להתנקש בו. למרות וינגייט וכפר המכביה וכיכר ציון, מי בכלל דמיין שזה יהיה יהודי.

      "ראיתי ששמו לוחות זיכרון בכניסה לבית ספר, מתי הטקס של רבין?" אני שואל את הגדולה, שצופה בסדרת נעורים במחשב.
      "לא יודעת, הדל"תים עושים אותו".
      "מה דיברו אתכם לקראת יום הזיכרון?"
      "לא דיברו כלום, אנחנו כבר מכירים מה היה".
      יכול להיות שהעיתוי שלי לא מושלם, היא שקועה בסדרה, אבל אני ממשיך. "מה, לא דיברתם בכיתה על רבין ומה שקרה?"
      "דיברנו כבר פעם, כל שנה מדברים, אני יודעת על הרצח, אנחנו בכיתה ו', נו".
      "ומה היה? מה הוביל לרצח רבין?"
      "די, אבא, נו, אני מכירה את מה שהיה".

      חבר, אתה חופר.
      בעיני שני דורות בישראל רבין הוא פלקט, שפעם בשנה צריך לדבר עליו כי חייבים וזה.

      חיים של אבא- רבין (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      בביה"ס מחנכים לערכים אוניברסליים, אבל הרצח היה פוליטי. וכך גם הזיכרון (צילום: ארז מיכאלי)

      הטלפון מצלצל, הדודה על הקו שואלת אם שמענו. כן, שמענו. מחכים לעדכון ובינתיים עוד טלפון. מהגדוד. הקפצה. בדיוק ירדנו מקו בלבנון, מה עכשיו? גם ירו בראש הממשלה וגם חיזבאללה תוקף? איזה כאוס, תחושה שבבת אחת השמיים נופלים מעלינו. התיק ממילא מאורגן לבוקר יום ראשון, דוחף עוד כמה דברים קטנים, לובש מדים, וברקע דיווחים מהטלוויזיה. "רבין לא נפגע", מרגיעה עדת ראייה אחת, אך חרושת השמועות משתוללת ומדווחים שרבין נפגע משתיים או שלוש יריות. מתח וחשש שמא הרע מכל אכן קורה. צ'ימידן על הכתף, רובה ביד, יורד עם אבא ואימא לפורד קורטינה 82' שלנו, ושלושתנו נוסעים לתחנה המרכזית. הרדיו התקלקל כמה ימים לפני, כך שהנסיעה עברה בדממה מתוחה.

      שתי מדינות לשני עמים?

      דיברתי לא מעט עם הגדולה על רבין ופועלו, על המהלך שביצע, על הימים שלפני ואחרי הרצח. ככל שיתקרב הארבעה בנובמבר ואיתו סרטים וכתבות לציון 20 השנים, היא גם תתעניין יותר. בבית הספר מחנכים אותם בעקבות הרצח לערבות הדדית, סובלנות, סולידריות, חיים במדינה דמוקרטית והוקעת האלימות בחברה. אלה ערכים אוניברסליים, המכנה המשותף הרחב ביותר מבלי להיגרר לפוליטיזציה של הרצח. בציבור רבין נותר שנוי במחלוקת. הרצח שלו היה רצח פוליטי וכך הזיכרון.

      מורשת רבין לא ממש ברורה. שתי מדינות לשני עמים? ביטחון המדינה ושרידותה חשובים משטחים כלשהם? מדינת ישראל מעל ארץ ישראל? בסקר שפורסם ב"מעריב" 30% אמרו שאין דבר כזה מורשת רבין, ואולי המורשת היחידה שנותרה ממנו היא הקרע בעם, שנוצר עוד לפני הרצח, בא לידי ביטוי ברצח, והלך והתרחב אחריו. 70% ענו שלדעתם יכול להתרחש בישראל רצח נוסף של ראש ממשלה. מאמצי משרד החינוך מתנפצים מול המציאות האלימה והמשתנה מולנו, החברה הישראלית תמיד הייתה שבטית, ומאז הרצח תפריה הגסים הולכים ונפרמים לנגד עינינו. יום הזיכרון הכפול של רבין רק ממחיש זאת. ישראל לא הצליחה לאחות את השבר הזה, אלא הפכה אותו לתהום. נראה שהאתגר שיעמוד לפתחו של דור הילדים שלנו הוא להימנע ממלחמת אחים.

      חיים של אבא- רבין (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      את ההיסטוריה מלווים במבט מרוחק כשהיא לא נעשית על חשבון הגב שלך(צילום: ארז מיכאלי)

      הגענו לתחנה המרכזית של תל אביב. עצרנו בכניסה שמרחוב סלמה. יצאנו מהאוטו, פתחתי את הבגאז', ואז עברו לידינו שניים, חובשי כיפה סרוגה. "מה עם רבין?", שאלתי. הם הביטו בנו בעצב, "הוא מת". שתקנו לרגע חמישתנו. הם המשיכו ואנחנו עמדנו עוד רגע קט, מעכלים. התחושה הייתה שנגמרה המדינה. שיש ישראל של לפני ואחרי.

      הם לעולם לא יבינו

      היתה הסתה בכיכר ציון, היה טירוף של שנאה, היו שם הרבה כיפות סרוגות ולובשי מעילי דובון, אבל אלה היו שולי השוליים. השוליים הקיצוניים תמיד מגדירים את הצבעים של המרכז השפוי. כיום, בניגוד לאז, בחברה הישראלית כבר לא ברור איפה נגמרים השוליים ואיפה מתחיל המרכז.

      נפרדנו. נדחקתי עם יתר החיילים לאוטובוס, חושב על מה אני מגן פה בדיוק ואיזה ציבור אני משרת כשעליי לעלות עם הגדוד שוב ללבנון. בנסיעה כולם דיברו על מה שקרה ואיפשהו באמצע כבר נגמרו המילים ושררה דממת מוות, מוות של ראש ממשלה. בטרמפיאדה של צומת כ"ח, תחת גשם קל שירד על עמק החולה, הסתבר שזה היה רק תרגיל לבדיקת כוננות הגדוד. היינו מוכנים למשימה הצבאית, אבל לא מוכנים לכל השאר.

      אני מחכה לילד בבית הספר כדי לאסוף אותו מהלימודים. שלטי הזיכרון לרבין עומדים, ילדים משחקים ליד, רק אחד מהם יושב וקורא. הפוליטיקאי היחידי שייצג את השקפת עולמי נאמנה עד אז ומאז, איננו. עבור הילדים רצח רבין לא שונה ממות בר כוכבא או מהסיפורים על משה רבנו. הם לא יבינו את ההלם והשבר, כמו שאני לא אבין באמת את תחושת החורבן הממשמש לפני מלחמת ששת הימים או את האימה במהלך מלחמת יום הכיפורים. את ההיסטוריה מלווים במבט מרוחק כשהיא לא נעשית על חשבון הגב שלך. אני לא מאשים את הילדים חלילה, וגם לא מקנא בהם. ישראל יודעת לייצר טראומות לכל דור ודור, זה רק עניין של זמן עד שהם יקבלו את שלהם.


      לכל הטורים של חיים של אבא
      לדף הפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי