נושא המתות החסד תופס תאוצה בעולם המערבי בשנים האחרונות. זאת, בשל העלייה בתוחלת החיים, שמתבססת על שכלולים טכנולוגיים אך לא תמיד מעניקה חיים איכותיים. בנוסף, ממשלות רבות מתחילות להפנים, כי להזדקנות הכללית של האוכלוסייה מתלווה סל תרופות יקר, שהולך ומכביד על התקציבים.
למרות זאת, נכון להיום ניתן לבצע המתות חסד רק בשלוש מדינות בעולם - הולנד, בלגיה ולוקסמבורג. אולם, שלוש המדינות האלו מתירות המתת חסד לאזרחיהן בלבד. בשוויץ, ששמה מוזכר פעמים רבות בנשימה אחת עם המתת חסד, דווקא אין חוק מפורש המתיר זאת, אך אחד החוקים בתחום הרפואה מגדיר כי כל עוד רופא אינו נהנה כיורש ממותו של חולה סופני, אזי מותר לו להמיתו אם נתבקש לכך מפורשות. פרצה חוקית זו היא הבסיס שעליו נוסדו שתי עמותות שמסייעות לחולים המבקשים לסיים את חייהם באופן יזום.
בישראל, המצב מורכב יותר, בשל האיסור ההלכתי המוחלט לבצע המתות חסד. בשנת 2005, לאחר דיוני וועדות ארוכים, נחקק בישראל "חוק החולה הנוטה למות" בכנסת, והיה לבשורה של ממש. עיקרו של החוק במתן אפשרות לחולים סופניים בלבד - המוגדרים באישור רופא מטפל כבעלי סיכוי לחיות 6 חודשים לכל היותר, להימנע מפעולות מאריכות חיים באופן מלאכותי, לרבות שימוש במכונות החייאה. החוק התאפשר מאחר והרופא אינו נוטל את חייו של המטופל (כפי שקורה בהמתת חסד), אלא רק נמנע מטיפול שיאריך את חייו. החוק מאפשר כיום לאנשים בריאים, לחולים בתחילת מחלתם או חולים בשלב מתקדם שדעתם עדיין צלולה, למלא "טופס מתן הנחיות רפואיות מתקדמות", בו הם מסמנים אילו טיפולים הם לא מעוניינים לקבל במקרה ויצטרכו בשלב סופני.
הדבר נחשב בשעתו לחידוש מרעיש, אולם, בפועל עד היום חתמו על הטופס קרוב ל 20 אלף איש בלבד מתוך למעלה מ-8 מיליון אזרחי ישראל, נתון שגורם להרמת גבה. בעמותת ליל"ך לחיות ולמות בכבוד - מפנים ביקורת נוקבת כלפי משרד הבריאות: "משרד הבריאות העביר את החוק, פרסם תקנות באמצעות חוזר מנכ"ל ובכך יצא ידי חובתו. הם לא עשו דבר כדי לפרסם את החוק בציבור או כדי להכשיר את הסגל הרפואי. מדגם שעשינו לפני שנתיים בקרב רופאים במחלקות הפנימיות, שאליהן מגיעים רוב החולים הסופניים, העלה ש 38% מהם לא מודעים כלל לחוק הזה. וכך קורה שחוקקו חוק מהפכני, אבל עד היום רוב מוחלט מהציבור לא מודע בכלל לאפשרות שלו לשלוט בסוף חייו", טוענת בתוקף יו"ר העמותה, בינה דיבון.
חולי אלצהיימר ו-ALS נותרו מחוץ לחוק
לדברי דיבון, ליל"ך פועלת להפצת מידע על החוק באמצעים המוגבלים הקיימים בידה אך אין זה מספיק. " אנחנו גם לא אמורים להיות אחראים על החוק, אלא משרד הבריאות. חוסר הידיעה של הרופאים גורם להם לפחד להתעסק בו בכלל, הם מפחדים מרשלנות רפואית אז מעדיפים כבר לחבר למכונת ההנשמה וזהו". מקרים אלו מהווים בעיה של ממש מול החוק, משום שאחת ממגבלותיו קובעת שאין לנתק חולה שחובר כבר למכונת ההנשמה. גם אם הדבר נעשה בטעות, ניתוקו נחשב להמתת חסד.
מגבלות נוספת שעמותת ליל"ך מנסה להתמודד איתן היא חולים סופניים הסובלים ממחלות קשות שלא נכנסים תחת הקטגוריה של "חולים סופניים" כפי שהיא מוגדרת בחוק "החולה הנוטה למות", כמו חולי אלצהיימר וחולי ALS והשפה הרפואית המורכבת שבה מנוסח הטופס, שלדבריה מרתיעה אנשים מלמלא אותו. "בשנה שעברה פנינו למשרד הבריאות, בדרישה להכניס את שתי המחלות לחוק ולשנות את נוסח הטפסי הבקשה, שכתובים בשפה שאדם מהישוב לא מבין בכלל. היתה היענות מסוימת, שרת הבריאות דאז, יעל גרמן, הקימה וועדה מיוחדת שכבר הגישה מסקנותיה אבל אז הממשלה נפלה ומאז זה תקוע".
רוב נשי מובהק
לרגל יום "זכות החולה למות בכבוד", שיחול בארץ ביום שני הבא, ה-2 בנובמבר, מפרסמת עמותת ליל"ך נתונים מפתיעים לפיהם, 70% מהחותמים על טפסי בקשה למות בכבוד בישראל הן נשים. עוד עולה מהנתונים, כי 76% מהחותמים על טופס בקשה למות בכבוד הם מעל גיל 70, 16% הם בגילאי 40-70 ו-3% מהם מתחת לגיל 40. בעמותה מסבירים את הרוב הנשי המובהק בעובדה הסטטיסטית שתוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר ועל כן, הן עוברות יותר חוויות מוות של קרוביהן, ובוחרות במודע להימנע מסוף ארוך רצוף בייסורים.
תמר (81) אלמנה פנסיונרית מאזור המרכז, שחתמה על טופס הבקשה למות בכבוד, מאשרת את הסברה הזאת. "ב-2003 אבחנו אצל בעלי סרטן הריאות, כמובן שזה היה בשלב מאוחר מדי ולא ניתן היה לעשות הרבה" היא משחזרת בכאב. "אז וגם היום חשבתי שזאת זכות בסיסית של אדם, במסגרת זכויותיו כחולה, לבקש כאשר הוא מגיע לסוף הדרך שיענו לבקשתו ולא "יענו" אותו בטיפולים מיותרים. וזה לא רק בגלל בעלי. שכלתי את אבי בשנות ה-50 ממחלת הסרטן, וגם חברה מאד טובה שחלתה בסרטן השד. בעלי היה הפרק האחרון ואיתו היה התיקון. הוא בניגוד אליהם יכול היה לבחור לא לקבל טיפול, אבל הוא בחר שכן, למרות שלא הובטח לו הארכת חיים או התקדמות במצבו הרפואי. הוא גסס במשך שנה, מרגע קבלת הטיפול הכימי וגם מאוחר יותר בהקרנות, הסבל לא נפסק". בעלה של תמר עבר לביתם לבקשתו, והיא סעדה אותו עד יומו האחרון. "היה לי קשה לראות אותו דועך והולך אבל אני לא העיקר כאן. הוא היה בבית עד ארבעה ימים לפני מותו. העברתי אותו לבית חולים רק כאשר הרגשתי שאני לא מסוגלת להעניק לו את הטיפול שהוא צריך. הזמנתי בהסכמתו הוספיס בתל השומר, תוך 24 שעות הוא נפטר" היא אומרת ומוסיפה "הוא רצה למות בבית ובסופו של דבר זה לא קרה. הוא נפטר בבית החולים. ואני חייתי עם תחושת תסכול וכישלון הרבה מאד שנים בגלל זה".
מקרי המוות האישיים שפקדו את יקיריה של תמר גרמו לה להבין שהיא לא תרצה להתחבר לאמצעים מלאכותיים "מאריכי חיים", ואף יותר מכך: "אני מתפללת שאוכל לסיים את חיי בדרך טבעית וקלה לפני שאדרדר למצב של תלות מוחלטת בזולת. לשוויץ לא אסע כי לא אוכל להרשות לעצמי כלכלית. אני מדברת על התאבדות", היא מבהירה. "אני רק מקווה שיהיה לי הכוחות הנפשיים לעשות את זה לבד, כי ברגע האמת אני לא יודעת איך אפעל. זו תפילתי".
תגובת משרד הבריאות:
משרד הבריאות רואה חשיבות רבה בשיפור הטיפול בחולים הנמצאים בסוף חייהם ובכלל זה להגברת המודעות להוראות חוק החולה הנוטה למות. בימים אלו נשלמת הכנת תכנית לאומית לשיפור הטיפול בסוף החיים ויש בה גם התייחסות לנושא ההנחיות הרפואיות המקדימות. כמו כן, המשרד פרסם לאחרונה טופס חדש למינוי ייפוי כוח המשלב בין מינוי ייפוי כוח לפי חוק זכויות החולה לבן זה של חוק החולה הנוטה למות. טופס זה הינו קצר וידידותי ומאפשר מינוי מיופה כוח ללא צורך בקבלת הסבר רפואי. הגדרת חולה נוטה למות, כמו גם נוסח טפסי ההנחיות הרפואיות המקדימות וייפויי הכוח הינם חלק מחוק החולה הנוטה למות, ושינוי שלהם מחייב שינוי חקיקה ע"י הכנסת.