זיכרון קולקטיבי: האם למדנו משהו מרצח רבין?

אישיות של אדם היא נגזרת של הגנים המולדים שלו, אבל לא רק. האישיות נקבעת גם מהיחסים המוקדמים עם סביבתו הקרובה בשני העשורים הראשונים לחייו. לכך נוספות תמונות זיכרון אישי הנצרבות במוח כנרטיב מלווה ונשלפות בתדירות משתנה.

לתמונות האלה יש אפקט מלווה אדיר על התפתחות והתאמת האישיות לאורך השנים - על פרספקטיבת המבט והחשיבה, שימוש במנגנוני ההגנה השונים, וויסות העוצמות ותהליך התקבעות והגמשת עמדות. הנרטיב האישי הבסיסי המקובע עובר דינמיקה לאורך השנים כתלות באירועים וסיטואציות. אנחנו משתנים במסלול החיים כתוצאה מחוויות מכוננות. לרוב מדובר בחוויות אישיות מאוד, דרמטיות אוביקטיבית או מכוננות סובייקטיבית. לכל אחד יש בזיכרון האישי אירועים מכוננים פרטיים אליהם יכולים להצטרף זיכרונות קולקטיביים ציבוריים שיש להם השלכה אישית משמעותית.

דור שלם בארה"ב צרב בזכרונו את ה-22 בנובמבר 1963, יום הירצחו של הנשיא קנדי בדאלאס. שנים רבות אחר כך יכלו אמריקאים רבים לספר בפירוט משווע היכן היו ביום הרצח, מה לבשו ובחברת מי היו. מדובר על טראומה קולקטיבית שנשא דור שלם, עם משמעויות ארוכות טווח עבורו. זיכרון קולקטיבי, שנצרב בפנתאון האישי ומשליך על דינמיקת התפתחות האישיות הפרטית של האזרח האמריקאי. ואצלנו, עשרים שנה עברו מרצח ראש הממשלה יצחק רבין ומה השלכות רצח המנהיג על הפרט בישראל?

סקר שערך העיתון "מעריב" חושף שזיכרון הרצח אצל הפרט האינדיבידואל הישראלי, השפעתו על נרטיב האישיות, הנצחת המנהיג ומורשתו, מושפעות ישירות מדעה פוליטית והשתייכות מפלגתית. כך למשל, אחד מכל חמישה ישראלים חושב שעמיר הוא לא רוצח רבין האמיתי. 35% מהציבור מאמין בתאוריית הקונספירציה ו-40% ממצביעי הימין חושבים שיש לקצוב את עונשו של יגאל עמיר. במילים אחרות - ההשתייכות הפוליטית מכתיבה את ההתייחסות לרצח ולאישיות המנהיג.

ההצבעה בקלפי מכתיבה את ההתייחסות לשימור מורשת רבין ואסור שכך יהיה. דומה שככל שהמצב הביטחוני מתערער, האהדה למנהיג המנוח פוחתת וחומרת הרצח הנורא מתפוגגת. דווקא רבין, שהיה "מר ביטחון", הפך מזוהה עם "אהבת" ערבים, ובגל האירועים הנוכחי זה רק מחמיר.

ישראל מפולגת גם כאן. שייכות למחנה פוליטי משפיעה על הראייה האישית והאיטרפטציה הפרטית לזיכרון האסון הלאומי. אין כאן קונצנזוס שזה קו שבר עמוק, טראגי, לחברה, לתרבות ולמדינת ישראל המחייב למידה ומורשת ארוכת טווח. דומה שזיכרון הרצח האישי והשלכותיו בקונטקסט ישיר לשייכות הפוליטית הם הממצא שצריך לעורר את העם וההנהגה כתמרור אזהרה ענק על ראי החברה. לא למדנו מעברנו דבר.

ואולי במדינה כמו שלנו הנלחמת מזה שבעה עשורים על קיומה, קצב האירועים החדשותיים והדינמיקה הביטחונית יוצרות תמונות קולקטיביות חדשות לבקרים, ואלה צורבות ומקהות את זיכרון התמונה "הישנה" וגורמות לה להשכח. תפקיד הקברניטים הוא אם כן לדאוג לחיזוק הזיכרון הזה לדראון עולם כי אסור לתמונה כזו לדהות, ללא קשר להשתייכות פוליטית. זה נרטיב שחייב להיות מכונן בחיי אישיות האומה, למרות ההתפתחויות שהיא עוברת מכורח הדינמיקה הפוליטית-ביטחונית-כלכלית-חברתית.

אומה שלא מקבעת בנרטיב אזרחיה את רצח מנהיגה על ידי אחד מבניה עושה טעות חמורה. רצח מנהיג הוא רצח מנהיג וחייב להתקבע בזיכרון האישי בלי השתייכות פוליטית-מפלגתית.

רבין חייב להיות קונצנזוס כקו שבר נורא למדינה ככלל ולאזרח הפשוט בפרט. תפקיד ההנהגה לשמר זאת ולאחד סביב הרצח הנורא. אסור לעוות עובדות ואסור לשכוח. חובה להפנים וללמוד, אחרת הרצח הנוסף בפתח. אולי הרעיון לעשות יום צום כפי שדרשו הרבנים הרפורמיים לא היה כל כך נורא . הרי אם רבין היה בימי גדליה בן אחיקם ברור שהיה נוסד "צום רבין".

חבר, אתה חסר ואני מתגעגע נורא. תודה על כל מה שעשית למעננו. לא נשכח. אסור לשכוח.