פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: ארץ זבת חלב ודם וחומוס

      ארז מיכאלי החליט לעשות את המעשה שחלק יגדירו כהכי מטורף שאפשר לעשות בתקופה כזאת - ונסע לאכול חומוס ברמלה. ועוד עם הילד שלו. אבל אולי יותר מטורף בכלל לגדל במדינה כזו ילדים?

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לך תסביר סכסוך של מאה שנה לילד בן שש (צילום: ארז מיכאלי)

      "אבא, מה זה פיגוע?"

      היה ברור שהמציאות המדממת תחדור מבעד לבועת הילדות שעוטפת את הילד. אבל הוא בן שש וכבר עבר צוק איתן, ומבין שהוא חי בארץ זבת חלב ודבש ודם.

      "פיגוע זה שמישהו הורג או מנסה להרוג אנשים אחרים"

      הוא אמנם ילד אבל כבר מבין מה זה להרוג.

      "למה הוא רוצה להרוג?"

      לך תסביר עכשיו סכסוך של מאה שנה לילד בן שש, איך התחיל, מי התחיל, למה התחיל, ושגל הדמים הנוכחי הוא בסך הכול חלק מאותו מעגל שנדמה שיתקיים לעולם.

      כמה ימים אחר כך עשינו את המעשה הכי מטורף שאפשר לעשות בתקופה כזאת: נסענו לאכול חומוס ברמלה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      כולה חומוס (צילום: ארז מיכאלי)

      בכל מדינה מערבית אחרת קפיצה לאכול במסעדה בעיר הסמוכה לבית היא דבר נורמלי, אבל בארץ זבת חלב ודבש ודם כמו שלנו, זה לעתים משול להפקרות, סיכון לא מחושב, התגרות בגורל, משאלת מוות.

      דו קיום עדין ושברירי

      מצד אחד יש חשש אמיתי להיקלע לאירוע טרור, וכהורים לילדים עלינו לדאוג לביטחונם ולא להציבם בפני מצבים שעלולים להפוך למסוכנים; מצד שני ב-99 אחוז מהזמן שקט ובטוח בארץ ומה הסיכוי שיקרה משהו דווקא פה ודווקא עכשיו; מצד שלישי אנחנו בדיוק ב-1% הזה של הזמן שיש סיכוי שיקרה משהו דווקא פה ודווקא עכשיו; מצד רביעי אני לא תומך בחרם והענשה קולקטיבית של אוכלוסייה שלמה בגלל מיעוט קיצוני; מצד חמישי הקולות ברחובות וברשתות החברתיות מעידות שלאו דווקא מדובר במיעוט קיצוני; מצד שישי חרם רק מנציח את הסכסוך ומעמיק את האיבה; מצד שביעי גם הפגנות השנאה האלימות של ערביי ישראל נגד המדינה לא תורמות לקירוב לבבות; מצד שמיני ברמלה השקטה נשמר הדו קיום גם בתקופות הקשות; מצד תשיעי דו קיום הוא עדין ושברירי, ודי במטורף אחד כדי להרוס אותו.

      כמה מחשבות צריך לחשוב פה לפני שלוקחים את הילדים לאכול חומוס במסעדה. הארץ הזאת מטורפת, מסוחררת, נראית כמקום שאסור לגדל בו ילדים, ולא משנה מאיזו דת, מין וגזע.

      והיה גם עוד צד, רצינו לפגוש את אית'ן, יהודי אמריקאי צעיר שהיה חניך של אשתי בתנועה הציונית "יהודה הצעיר" וביקוריו התכופים בארץ הפכו אותו לבן בית אצלנו. הוא ואימא שלו, יהודים אמריקאים מקנזס שמבקרים עתה בארץ, הפכו לבני בית במסעדת החומוס של סמיר, והם הזמינו אותנו לארוחה.

      בחוץ הארץ בוערת, ובפנים חמים ונעים

      שבת, צהריים, די חם, הרחובות ברמלה שוממים, העיר סגורה ומסוגרת, כאילו מנסה להחזיק את עצמה בשקט. מחוץ למסעדה של סמיר יש עוד חומוסיות, חלקם של ערבים מוסלמים, וחלקן ריקות מאדם. נכנסים פנימה למבנה הקשתות, וכאילו נכנסנו לתיבת נוח עשויה אבן בה התקבצו בני האדם כדי להימלט מהמבול, מבול הדם, ששוטף את הארץ, ולקחו על הדרך כמה צלחות עם סלטים ופרגיות שיהיה מה לאכול עד יעבור זעם.

      סמיר זקן וחולה, ובנו ג'ליל מנהל את המקום. ערבים נוצרים, כמה דורות ברמלה. בני המשפחה עובדים, ויחד איתם מלצרים יהודים, ביניהם יהודים אמריקאים כמו אית'ן, שעובד אצלו מפעם לפעם. ליד הבר ישראלית שעלתה מרוסיה מוזגת בירה, אווירה תוססת, במובן החיובי של המילה.

      בחוץ הארץ בוערת, ובפנים חמים ונעים. הצלחות זורמות לשולחן, האוכל מצוין, בחלל המסעדה מתערבבות עברית, ערבית ואנגלית, כולם עובדים ביחד, כולם אוכלים ביחד. היחיד שמפר את הדו קיום וההרמוניה זה הילד, שלא רוצה לאכול שום דבר ממה שהוגש לשולחן ועושה מה שילדים במסעדות עושים לפעמים – רוצים לאכול דווקא את מה שאין.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      דו קיום שמשביע את הנפש (צילום: ארז מיכאלי)

      התגלגלנו חזרה אל האוטו. על בטן מלאה, אחרי בילוי כיפי שכזה, הדו קיום משביע בהחלט, גם את הנפש. ההרגשה היא שאם אנשים לא יפחדו, ויחנכו את ילדיהם לשלום, המציאות תהיה פחות עגומה. כמה שעות אחר כך שמענו שהייתה הפגנה של כ-100 ערבים ישראליים ברחוב ביאליק ברמלה, אותה רמלה שישבנו בה ואכלנו חומוס, וחלקם יידו אבנים.

      רק חומוס יביא את השלום

      אפשר לחשוב שהנה, זה אבוד, התמימות אינה במקומה והארוחה הזאת הייתה סיכון מיותר שיכול היה להסתיים רע מאוד. אבל גם אפשר לחשוב שמתוך 69,000 תושבי רמלה, 68,900 בחרו לא למחות נגד ישראל וליידות אבנים, גם אם חלקם תומכים בלבם במוחים. ושהיהודים והערבים ברמלה, בהם הורים וילדים, חיים ביחד במציאות סבוכה ולא נותנים לה לדמם אל הרחובות, או אל תוך צלחות החומוס בעיר העתיקה.

      במעין הבזק של מחשבה ילדותית, נדמה שהפתרון היחיד שירגיע את המזרח התיכון בכלל והארץ שלנו בפרט, הוא להאכיל אנשים שתי מנות חומוס על הבוקר, ככה שכו-לם יהיו מעולפים עד הערב, ולא יהיה להם כוח לעשות שום דבר מלבד לנמנם בצל ולעכל את האוכל. תקוות קטנות, תמימות. שנולדות מייאוש. כאלה שנוצרות כששומעים שנער ערבי בן 13 דקר נער יהודי בן 13. הצלחת הזאת, המלאה במשחה הממכרת, היא יותר ממנת אוכל, היא תרבות שלמה שמחברת בין אנשים. מדביקה אלה לאלה ומראה שאפשר גם אחרת. החומוס כמשל לדו קיום. הלוואי שהיינו יכולים להיות קצת פחות ארץ זבת חלב ודבש ודם וקצת יותר ארץ זבת חלב ודבש וחומוס.


      לכל הטורים של חיים של אבא
      לדף הפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי