הדעות בנוגע לכך שוולט דיסני שנא יהודים חלוקות. מריל סטריפ הכריזה עליו מעל הבמה כ"אנטישמי, גזען ושונא נשים", חוקרי קולנוע מצאו מסרים פשיסטיים בסרטיו, ותמיד הוזכרו קשריו עם בימאים נאצים בשנות ה-30, אך יש מספיק מפיקים יהודים מהוליווד שיעידו על חיבה הדדית, ולא מעט בני דת משה שקיימו עמו קשרים, יהללו את האיש ויגחכו על התדמית שדבקה בו. כך או כך, וולט דיסני צייר לנו עולם חדש, נוטף דמיון, מלא הומור, עמוס אלגוריות חברתיות, ובעיקר כיפי.
כשהילדים שכבו על הספה ובהו בטלוויזיה, שלפתי ארבעה כרטיסים ועמדתי מעליהם בחיוך של מנצח. רוצים ללכת למופע של דיסני על הקרח? הם הביטו בי בדממה, לקח להם שנייה לעכל שאני לא גוער בהם או משהו, ואז עיניהם נפערו מרוב ציפייה. מתי? מחר. יש! כן! יש!
סידרתי לנו דייט עם מיקי מאוס ושות'. בפרפרזה על דבריו של הוגה הדעות ומאמן הנבחרת לשעבר שלמה שרף, כשהולכים לאירוע בידור עם ילדים מרגישים כמו כלה בליל כלולותיה. היא יודעת שהיא הולכת לקבל, אבל היא לא יודעת כמה.
בישראל אף פעם לא משלמים את המחיר הנקוב בכרטיס, כי תמיד קונים אותו בהנחה דרך ארגון המורים/הרופאים/הסיינטולוגים/ המתכנתים/ בהצדעה/בהקפה שכאלה. הבעיה היא לא עם המופע עצמו, הוא שווה כל שקל מה-70-100 שקל שתשקיעו בכרטיס אם אתם מאלה שלא נבהלים מגברים במכנסי טייץ, המחליקים על הקרח בתחפושות של פיטר פן ומלך האריות לצלילי מוזיקה מהקלאסיות של דיסני. היה מרשים, מושקע, והמחליקים היו כה וירטואוזים עד שנדמה היה שיצאו בעצמם מסרט מצויר.
לפשוט רגל בדרך לכסאות שלנו
הבעיה היא בדרך מהכניסה לאולם ועד לכיסא. אירועי בידור לילדים הם לעולם ממוסחרים לעילא, כך שהדרך הזאת היא סוג של לוחמה בשטח בנוי על החובה לא לפשוט רגל. הכול מתוכנן ככה שעד למושב, הילדים יחשפו בדרך לכמה שיותר אטרקציות שיגרמו לנו להוציא כמה שיותר כסף. לפני היציאה וידאתי שהם אכלו ושתו, הצטיידנו בחטיפים, אבל זה לא ממש עזר. עד שהגענו לכיסאות הרגשתי כמו הזאב שרודף אחרי רוד-ראנר, ומגלה שהוא הולך באוויר מעל תהום.
ילדים הם אנשים של כאן ועכשיו, הם דוחים את דחיית הסיפוקים לעשרים שנה קדימה, ואין טעם לחשב איתם החזר משכנתה או לספר להם על זה שעגבניות יקרות בימינו כמו יהלומים, כשמולם בובה של דונלד דאק ויש כוס של מיקי מאוס מלאה בברד שעולה כולה 60 שקל. כן, 60. לכוס פלסטיק. עם ברד. זה יוצא בערך 6,000 אחוזי רווח, עוד לפני הקופה שעושים על הברד.
אבא, זאת תהיה מזכרת, הם ניסו לשכנע שאקנה את הכוס. ואני, משתדל להישאר יציב על הרגליים נוכח המחיר, מסרב בתוקף. אבל אני צמא נורא, אמר הקטנצ'יק ועשה פרצוף של פליט. לא! תשכחו מזה, יש מים. הם רוצים, ממש חייבים, לשתות משהו מתוק. זה לא שתהיה להם נפילת סוכר, זאת פשוט התאווה לקנות. ילדים רואים משהו יפה או טעים ורוצים אותו. כדי לשמור על מצב רוח טוב הסכמתי לקנות מיץ ענבים.
הגענו למזנון. קיבלתי התקף חרדה מהמחירון, ולמרות החיוורון שידרתי חוסן ואמונה בצדקת הדרך כששילמתי עשרה שקלים למיץ ענבים, וקיבלתי בתמורה כוס של 250 מיליליטר, שכל טיפה בה שווה זהב. בינתיים במסדרונות של יד אליהו רצו שמועות שפופקורן עולה 50 שקל. אבא, אפשר נקניקייה? ביקשו הפיטר פנים הקטנים ואני הפכתי מיד לקפטן הוק. 25 שקלים ללחמנייה עם קצת קטשופ ונקניקייה! כמה כוכבי מישלן יש למזנון הזה? תשכחו מזה, לא קונה לכם כלום! זזים למקום. החברה של הילדה ביקשה נאצ'וס - 25 שקלים לכמה חתיכות עם רוטב דמוי-עגבניות בצד - אבל מכיוון שבאה עם כסף משלה, אמרתי לה "בטח שאת יכולה לקנות" ברוחב לב. כשמדובר בכסף של אחרים אני לארג'.
כולנו נפגעי יוקר המחיה, אבל איכשהו יציאה למופע תרבות בישראל הופך לסכנה ממשית שכשתחזור לפרייבט בחניה כבר תהיה במעמד סוציו-אקונומי אחר, משהו שקשור לדו"ח העוני. במדינה שבה סרט ופופקורן הם דרך לבזבז חסכונות, וכוס בירה בהופעה של להקת רוק יותר יקרה מחבית נפט, צריך לחשוב פעמיים או חמש לפני שחושפים את הילדים לקצת קולטורה.
מניפולציה בצורה של נקניקיה
בחייכם, היינו עכשיו חודשיים בארצות הברית, ראינו שם כמה עולה נקניקייה בלחמנייה וכמה עולה סרט, וכמה פופקורן, וגם שם יש שכירות, ומשכורות ומסים, אבל איכשהו המדינה מאפשרת לבעלי העסקים להרוויח מספיק מבלי שאלה יצטרכו לרוקן ארנקים לקהל כדי לממן את העסק ולהרוויח כמה גרושים. המגזר ההורי פגיע ממילא, בין פטיש דרישות הילדים לסדן החינוך הנכון שמונע פינוק יתר. והוא גם נאנק תחת החיים עצמם, שהם כידוע לכל מי שחי פה, לא זולים. אז למה ככה?
והמניפולציה הזאת מעצבנת. כי יודעים שהורים רוצים לבלות עם הילדים במופעי בידור מושקעים, ויודעים שהילדים יבקשו לקנות מזכרות ומאכלים, ויודעים שההורים אולי ייכנעו וירצו לפנק, אבל אנחנו לא קונים את זה. לא קונים את המניפולציה, בטח כשהיא נראית כמו נקניקייה.
בסוף נהנינו. בין כוס למזכרת ב-60 שקל שהשארנו בדוכן לבין פיטר פן ובת הים שריחפו על הקרח, זה היה וולט דיסני קלאסי: עמוס אלגוריות חברתיות, ובעיקר כיפי.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי