כשהייתי קטנה, "חם לי" או "קר לי" נקבעו לפי אמא שלי. אם לה היה קר, אני הייתי לובשת בגדים מחממים וכבדים, גם אם הזעתי. כשלה היה חם, בהתאמה, הבגדים שלי היו קצרים ואווריריים. התחושה שלי הייתה שלא סופרים אותי, שהדעה שלי לא נחשבת. עברו הרבה שנים, גדלתי ובגרתי ויש לי ילדים משלי ואני בודקת עם עצמי לעיתים קרובות, האם אני מקשיבה למה שהם מנסים להגיד לי.
אחד הדברים הכי מבלבלים בשיח עם ילדים, בעיני, היא העובדה שהם משתמשים באותן מילים שמבוגרים משתמשים, ולכן נדמה לנו שהם גם מנסים להגיד את אותם דברים. למעשה, כשילד אומר "משעמם לי" או "אף אחד לא שיחק איתי היום בגן" או "לא קר לי" הוא לעיתים קרובות מתכוון לדברים אחרים ממה שמבוגר, שהיה משתמש באותם משפטים, היה מתכוון.
לא לבלבל את הילד
אבל אנחנו, המבוגרים, מתבלבלים ועל הדרך גם מבלבלים את הילד. מדוע? משום שלעיתים קרובות אנו מאמינים, שהתפקיד שלנו בתור הורים ומחנכים הוא לארגן את הילד, לגרום לו להבין שמה שהוא חושב שהוא מרגיש או אומר הוא מוטעה, הוא לא נכון, הוא נוגד את המציאות הקיימת ולכן תפקידנו הוא לתקן את האמונות, המחשבות והאמירות שלו, שיעלו בקנה אחד עם התפיסות והאמונות שלנו. וכך במקום להיות עם הילד ולהקשיב למה שהוא אומר לנו, אנחנו מתייחסים לדבריו כאילו דיבר "מבוגרית", בודקים אותם אל מול מה שזה דורש מאתנו ומתרגמים אותם לתגובה החינוכית הראויה, שאותה אנו מייצרים על פי מיטב אמונתנו.
מי מאיתנו לא פטר את ילדו שאמר "אני רעב" במשפט: "רק עכשיו סיימת ארוחת צהריים. לא יתכן שאתה רעב". את ילדתו שאמרה "לא קר לי" במשפט: "אין מצב שלא קר לך, בחוץ יורד גשם, את תלבשי מעיל". את ילדו שאמר "אני לא עייף" במשפט: "לא ישנת צהריים היום וכבר מאוחר בערב. אתה בטוח עייף".
משפטים מבוגרים כאלה מבלבלים את הילד וגורמים לו לא לבטוח בתחושותיו וברגשותיו. ילד כזה יגדל להיות מבוגר שיחפש כל הזמן אחרי "אחר חיצוני", שיאשר לו את מה שהוא מרגיש וייתן גושפנקה לתפיסותיו. רק כשהאחר יאשר אותו, הוא ירגיש בטוח ומקובל. האם זה מה שאנו רוצים שיקרה לילד שלנו?
מה ניתן לעשות?
אז מה עושים? ראשית - מקשיבים. בלי לפרשן, בלי לתת לרעש הפנימי שלנו לכסות על דבריו של הילד. רק להקשיב. גם אם זה לוקח לו יותר משלושים שניות לסיים את המשפט, עלינו להישאר בהקשבה מלאה. הקשבה מלאה פירושה שאנו מביטים בילד, איננו עושים שום דבר אחר בזמן שהוא מדבר, גופנו נוטה לכיוונו.
לאחר שהקשבנו כדאי לוודא איתו שאכן הבנו אותו. דרך טובה היא לחזור על מה שהוא אמר: "אני שומעת, שאתה אומר לי שלא קר לך עכשיו ואני מעצבנת אותך כשאני מבקשת ממך לשים מעיל. האם זה מה שאמרת לי?" רק לאחר שהילד אישר שאכן זה מה שהוא אמר, מתקדמים הלאה.
בודקים את הילד איך לדעתו נכון להמשיך "מאחר ולא קר לך ואתה מתעצבן כשאני מבקשת ממך לשים מעיל, מה היית מעדיף לעשות?" לעיתים נגלה שלילד יש פתרונות יצירתיים ונהדרים שאנו יכולים לאמץ בשמחה ואף להודות בפניו שלא יכולנו לחשוב על כך בעצמנו. לעיתים, הפתרון שהילד ייתן לנו לא יוכל לעמוד במבחן המציאות ולכן נשקף לו את תחושתנו לגבי הפתרון שלו, ונבדוק שוב איך אפשר להגיע איתו לעמק השווה.
לייצר דיאלוג ממקום מכבד
נכון, לעיתים אין ברירה ואנחנו צריכים להחליט במקום הילד. אבל זה צריך לקרות בעיקר במצבים שמסכנים אותו ואת סביבתו וגם במצבים שבהם יש כללים ברורים להתנהגות, שהוסברו ונקבעו בעבר. אבל עלינו לשאוף שהפסקנות הזו תופיע פחות פעמים מאשר ההקשבה והדיאלוג.
זה דורש מאמץ. זה ארוך יותר משיחה רגילה בה אנו מחליטים עבורו. אבל שיח כזה הוא שיח מכבד, מקשיב, נותן מקום ורואה את האחר. זה שיח שמעודד ביטוי עצמי, חשיבה, דיאלוג, יצירתיות, משא ומתן, עמידה על שלך ופשרות. כל אלו מיומנויות, שחשוב מאד להקנות לילדים שלנו והנה דרך מצוינת להתאמן עליה.
קרן יטיב היא יועצת משפחתית בכירה, מומחית בגיל הרך, והבעלים של מרכז הפיל הצבעוני - המרכז לטיפול במשפחה