הורות היא מענגת וקשה כאחד, אין מה להתלונן, אחרי הילד הראשון כבר מבינים עם מה יש לנו עסק, ובכל זאת אנחנו מתרבים, מכורים לשיבוטים הקטנים שלנו. אנחנו עובדים קשה כדי לתת להם את הטוב ביותר, חושבים עליהם יום וליל, אוהבים אותם יותר מאשר את עצמנו ומקדישים את חיינו לרווחתם והצלחתם, אבל לפעמים הם בעולם משלהם, סוחטים אותנו, מאמללים אותנו, משגעים אותנו. יום הכיפורים הוא הזדמנות לבקש סליחה, אבל מה פתאום שהם יצטערו על משהו. הנה הסליחות שהילדים כנראה לעולם לא יבקשו מאיתנו.
סליחה שאתם צריכים להילחם בנו. מדי בוקר. עם טקסט שחוזר על עצמו עשר פעמים תחת לחץ של זמן קומו, נו קומו! צחצחו שיניים, שטפו פנים, תתלבשו, נו תתלבשו! כאילו שזה הבוקר הראשון בחייהם בו עליהם להתארגן לבית הספר. ומדי ערב. עם טקסט שחוזר על עצמו בוא לאכול, נו בואו! עכשיו תתקלחו, תלבשו פיג'מה, צחצחו שיניים, מספיק עם המחשב כאילו שזה הערב הראשון בחייהם בו הם צריכים להתארגן לפני השינה. ולהילחם לאורך כל היום. ומדי יום. הפער בין מה שנראה חשוב ודחוף להורים לבין מה שנראה חשוב ודחוף לילדים, הוא אולי מה שיוצר את הקושי הגדול ביותר באתגר הזה שנקרא הורות. אם רק היה מתחולל נס כלשהו, והיינו אומרים להם לעשות משהו פעם אחת בלבד, והם היו עושים אותו, ללא שהות או ויכוח, בצייתנות מופתית, הורות הייתה הופכת מעבודה לתחביב.
סליחה על התקפי הזעם והצרחות במקומות ציבוריים. כן, זה משעשע כשמדובר בפרסומת לקונדומים, אבל כשהוא צורח בסופרמרקט כי הוא ממש רוצה אאארררטיק! זה פחות נעים. כולנו כבר חיכינו בתור לדואר עם שני ילדים שרבים ביניהם בקולי קולות, כולנו חייכנו במבוכה לקופאית כשהילד צורח לנו תלוי על המכנסיים בגלל איזו סוכרייה שסירבנו לקנות לו, כולנו ספגנו מבטי הזדהות באמצע הרחוב כשהילד משתטח על המדרכה ובוכה בכי מר על שנאלץ לחיות תחת הכפייה של הוריו, רק כי רצינו ללכת לים והוא העדיף להישאר מול המחשב, כולנו סופגים מבטי הזדהות שמשתנים למבטי האשמה שהופכים למבטי צאו-לנו-מהחיים-עכשיו כשהילדים עושים "מופע" באולם, מטוס או כל חלל סגור אחר שאין לאן לברוח ממנו. אנחנו עוד ננקום. בעוד חמישים שנה הילדים יהיו אלה שיצטרכו להתנצל בפני הקופאית על שצעקנו עליה, נדחפנו בתור ושפכנו על הדרך את כל המדף התחתון של החטיפים כי ההליכון רחב מדי למעבר.
סליחה על שנים של לילות בלי שינה. המחשבה שהסליחה בסעיף הזה מיועדת להורים לתינוקות בלבד היא נאיבית. נכון, זאת האוכלוסייה הפגיעה ביותר, שנלחמת על כל דקת שינה ומבלה את לילותיה מול לופ לילי של סיבה למסיבה בערוץ 1, סיבה שהיא לבדה מצדיקה התנצלות ופיצויים. אימהות מבלות לילות שלמים בהקפצות הנקה, ואבות מחזיקים עוללים צורחים בגלל כאבי שיניים כשעין אחת עצומה ועין שנייה מזפזפת בין הערוצים. אבל זה לא נגמר שם. זה רק מתחיל.
אחר כך נשארים ערים עד ארבע לפנות בוקר בתקווה לשמוע את רעשי המפתח של המתבגרים שחזרו מבילוי, ובהמשך עוברים לילות לבנים כשהם חיילים קרביים, ואז מגיעים פערי השעות והדאגה התמידית כשהם בדרום אמריקה או מחליטים שהמקום הכי קסום בעולם לטייל בו הוא איזה חור מלא עוני ומחלות במרכז אפריקה. אתם כבר יודעים איפה ננוח.
סליחה שאנחנו גורמים לכם להתחשבן ביניכם. יש תקופות בחיים שהזוגיות נראית כמו שיעור מתמטיקה שלא נגמר, וכל מה שההורים רוצים זה לצאת כבר להפסקה הגדולה. הזמן הפנוי שלנו הופך יותר נדיר ממים בסהרה, מקום העבודה נראה כמו החלק השפוי של היומיום, השחיקה שנגרמת מכל הסעיפים למעלה גורמת לטיק קבוע של עצבים וגישה כללית של: יש יד2 לילדים? כי אני רוצה למכור אחד. ואז הזוג היפה שהייתם, שני הצעירים המאוהבים שקרעו את העיר ואת הסדינים, שרקמו חלומות וחלקו חיוכים, מתחילים לנהל שיחות אלגברה עגומות שאפילו בני גורן לא יבין.
הייתי איתם שלוש שעות בג'ימבורי, קחי אותם קצת, הוא מבקש, מה אתה מיילל, לקחתי אותם אתמול לחמש שעות בים, היא עונה, אבל אני הייתי איתם שורש של שבע בלונה פארק, הוא מחזיר, ואני הייתי איתם פאי בריבוע בגינה, היא משיבה, טוב, תורך ללכת איתו לשירותים, הוא יורה, מההה? אחרי שנחת 16 דקות בצהריים יש לך חוצפה לדבר על תורות? היא נעלבת. וכך הלאה והלאה. המתמטיקה פשוטה: ילד + זמן + השקעה + אהבה X מספר הילדים שיש לכם = הורים מותשים.
סליחה שאנחנו גורמים לכם להיראות כמו ההורים שלכם. כל העניין הוא להמציא את הגלגל מחדש ולא להיות מיושן כמו הדור הקודם, אלא להנחיל סגנון הורות חדש ועדכני, כזה שיגדיר ויבדל אותנו מההורים שלנו, יגרום לנו להרגיש ממש טוב עם עצמנו שהנה, אנחנו אלה שמצאו את הדרך הנכונה, ואנחנו גם אחלה וכיפיים וקלילים ומגניבים ועוד כל מיני מילים ארכאיות מהאייטיז, וגם מחנכים, אוהבים ואחראיים.
אבל איכשהו הים אותו ים והילדים אותם ילדים. ואז מגלגלים על הלשון את אותם משפטים שלא האמנו בהם מעולם, והוויכוחים הם פחות או יותר אותם ויכוחים, הדאגות אותן דאגות, מאבקי הכוח הם אותם מאבקי כוח, והורים נשארים הורים, גם אם החליפו את העגלה עם הסוסה במיני-ואן היברידי ובמקום יוני דואר הם דבוקים לסלולרי. הסגנון שונה, המהות נשארת.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי