חיים של אבא: להתחיל מ-עכ-שיו

אין פה כוונה לפלוש לתחום הקואצ'ינג ולדרוך לאלון גל על האצבעות, אבל ברור שמישהו צריך לעשות משהו בקשר לזה, וזה אנחנו, המגזר ההורי. הראש שלנו תמיד מחלק את המשימות היומיות לפי קריטריונים של "חשוב" לעומת "לא חשוב", ו"דחוף" לעומת "לא דחוף", ובפועל ההתנהלות תמיד משברית והקריטריון היחיד הוא "מה שהילדים צריכים עכשיו". "נו, מהר". "עכ-שיו". לכן כדאי לנקוט בגישה יותר עסקית, כי כבר למדנו שמנהל טוב הוא זה שקודם כל יודע לנהל את הזמן שלו. מכיוון שהמגזר ההורי מחולק לשכבות גיל ומכיוון שבכל קלישאה יש שמץ מן האמת, כל שנותר הוא למתוח קו:

הורים לילדים עד גיל שנתיים: תכנית היא כלום, תכנון הוא הכול (ד.אייזנהאואר). ליצור להם סדר יום קבוע שיאפשר לכם להתפרק על הספה כבר בתשע ולצבור כמה שעות של שקט לפני ההקפצות הליליות.

הורים לילדים עד גיל ארבע: כל תכנית היא בסיס לשינויים (עממי). הם בגיל כזה שיש להם דעה והיא משתנה כל חמש דקות. בכל הקשור לאוכל ובגדים יש לצמצם להם את אפשרויות הבחירה אחרת חצי יום יישרף על ההתלבטויות שלהם, בכל הקשור לבילוי אחר הצהריים תכינו תמיד שתיים-שלוש אפשרויות נוספות כי הם ממצים מהר.

הורים לילדים עד גיל שש: אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם (מיוחס לג'יי. ווטסון). הגיל להתחבר לילד שבך ולעשות איתם דברים כיפים. עכשיו זה כבר לא לנהל את הזמן, אלא לנצל את הזמן.

הורים לילדים מגיל שש: ע"ע הסעיף הבא.

קצת שכחנו שלאורך ההיסטוריה, ובחלקים רבים של העולם גם כיום, ילדים הם כוח עבודה זול. זה בסדר, הילדים שלי יישארו מערביים מהמעמד הבינוני-מינוס שרוכשים את מותגיהם היישר מסדנאות היזע בסין במחיר מופקע אחרי שהיבואן, הסיטונאי והפרסומאי לקחו את חלקם, אבל בהחלט אפשר לדרוש מהם להזיז את התחת יותר בבית ומחוצה לו. פשוט להפעיל אותם. יותר.

הגדולה מזמן הולכת למשימות מכולת וכיו"ב, הקטנצ'יק כבר מנדנד שהוא רוצה לטאטא ולעזור בשטיפת הכלים, אז קדימה, למה לעצור אותם. ההפך. (מחפש כרגע שוט באמזון). זה גם מסתנכרן היטב עם סעיף ניהול הזמן. (הממם...אבני ריחיים ב-19.99 דולר...הממם). ככל שהם עושים, לנו יש יותר זמן. עזרה בניקיונות ובישולים צריכה להיות סטנדרט ולא הבלחה. עוד לפני החג שלחתי את הילד לנקות את החלונות מבחוץ, והוא גם עזר בחדווה לשטוף את האוטו. הגדולה שמעה ניקיונות ופתאום חשה לא טוב, אבל זה בסדר, חכו חכו, עד פברואר היא תהפוך ללכלוכית.

התקופה הזאת בשנה שבה אנחנו אוכלים 3,000 קלוריות מדי שעתיים ומוגדרת כ"החגים", היא זמן טוב להתחיל לזוז, לפתוח עורקים סתומים ולהעלים צלוליטיס. אני כבר התחלתי. בזמן האחרון אני נראה כמו עולם הולך ונעלם, ואפילו מקבל על זה מחמאות מהסביבה. אבל הרזיה היא רק דוגמה אחת. העניין הוא לעשות משהו למען עצמנו, משהו שהילדים לא קשורים אליו, משהו שהוא נווה המדבר שלנו, האי שאליו אנחנו חותרים אליו במרץ בתוך אוקיאנוס היומיום, שאיפת החמצן ש...טוב הבנתם. זה יכול להיות לימודי איטלקית, סדנת שזירת חרוזים בחוטי צמר גמלים, או חוג בית שבו משלבים לימודי בישול אפריקאי עם הרצאות על התפתחות התעשייה בקמרון, העיקר שזו תהיה סביבה שבה אנחנו נטולי ילדים עם זמן לעצמנו ולמען עצמנו. ע"ע להתחיל לנהל את הזמן + השקעה כספית שפויה + התמדה = חיים חדשים! סתם, לא. משהו חדש בחיים. גם זה משהו.

לא חוכמה גדולה להגיד את זה אחרי שרוקנו בקיץ שלושה סניפים של וול מארט בארצות הברית, אבל דווקא בולמוס הקניות שם והמחירים המצחיקים ששילמנו, היוו תזכורת לכך שהמחאה החברתית התפוגגה מזמן, אבל יוקר המחיה כאן כדי להישאר. נדמה שלילדים שלנו – של רובנו – יש יותר מדי מהכול וכדאי שיהיה להם קצת פחות מכל דבר. גם כדי שיזכרו להעריך כשיש, ושיתאמצו להשיג את מה שאין. לקנות כשצריך ולא כשרוצים, ולהבין, יחד איתם, שהגירעון הוא של כולנו. אולי אפילו להחיל את המערכת הבנקאית על הבית. קופות חיסכון כבר יש להם, כל מה שנותר הוא למסד דמי כיס, לתת להם הלוואות בתנאים נוחים ואז לשאוג על הגדולה אחרי חודש "מה עם החמישים שקל שאת חייבת לנו??". אני חייבת רק ארבעים, היא תענה בקול מפוחד, ואז אפשר יהיה להסביר לה מה זאת ריבית.

מחקר מקיף שערכתי במשך כעשור ותוצאותיו המומצאות מובאות כאן קובע שהילדים כיום מדברים ב-60 דציבלים וחצי אוקטבה יותר חזק מהילדים של פעם. בקיצור, אם למרקר את המסקנה: הם מדברים בצעקות. וזה נורא. כששומעים אותנו ההורים מבינים גם למה. שלום לכן, המשפחות שבארוחת הערב נשמע רק קרקוש המזלגות ונוקטורן ענוג של שופן ברקע, אתן 0.05% מהאוכלוסייה של מדינת דרך השלום, כאן מדברים בווליום של ב.מ.וו טסה עם שיר של פאר טסי. אולי כי לפי ההערכות הרפואיות יש כמיליון ישראלים שסובלים מלחץ דם גבוה, ואני מנחש ששבעה מיליון אחרים פשוט עדיין לא נבדקו. לא רוצה לצאת פה במסקנה סוציולוגית-פסיכולוגית-עממית לגבי הקשר בין הקולניות הבלתי נסבלת של הישראלים לבין בריסטולים שמוטים בבתי הספר עם הכיתוב "דברי חכמים בנחת נשמעים", אבל בואו פשוט נתחיל להיות רפויים ולדבר חלש, כדי שברגע האמת, ברגע הנכון, נוכל לממש את זכות הצעקה.

כן, אנחנו מפעילים, אבל תמיד אפשר יותר. אחרת לא נתחיל כלום.


לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי