מסתבר שבגובה של 4,000 רגל מעל מודיעין עדיין יש קליטה בסלולרי. אני יודע, הייתי שם. סימסתי לאשתי ולילדה סרטון מההמראה ופתאום הופיעו שני וי כחולים. "אסור, תכבה", פקדה המפקדת, אז כיביתי, כי לצייתנות, ממש כמו לאהבה, אין מרחק שהוא רחוק מדי. הבטתי מהחלון על המטר על מטר שהוא ארץ ישראל, ומעל ים המלח התנגן בראש השיר המופלא מהכבש השישה-עשר: אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד / אם שמים אותו ליד האוזן השנייה / שומעים גלים ולפעמים גם אונייה. שיר עדין של געגוע וזיכרון ילדות, של חוויה ודמיון, של מפגש יפה בין ילד לאבא, אותו לא ראה זמן מה, כי אבא היה במקום הרחוק והמסתורי ההוא, אילת. בדיוק ההפך מהאדישות בה התקבלתי כשחזרתי הביתה.
נסענו לנופש חברה. אמנם בלי בני זוג וילדים, אבל עם שרית חדד, מופע הארנבות של דוקטור קספר, ועוד כל מיני פינוקים על חשבון הברון. איך להתנסח בצורה כזאת שלא תוציא אותי מתרפס ותאגידי מדי ובכן, כן ירבו.
ומכיוון שהמשפחה נותרה 400 קילומטר מאחור והתפנה שפע של זמן פנוי לעשות בטן-גב, ליהנות מספורט ימי, לחגוג במסיבות כפי יכולתך ולאכול יותר מכפי יכולתך, כל מה שנשאר לעשות בין לבין זה לעדכן אותם שאתה עושה בטן-גב, נהנה מספורט ימי, חוגג במסיבות כפי יכולתך ואוכל יותר מכפי יכולתך. אז כמו שהווידאו הרג את כוכב הרדיו תמיד מצחיק לתרגם שירים ושמות להקות מאנגלית לעברית כך הסמס מחק את הגעגוע והסקייפ חיסל את המסתורין.
הם ידעו בדיוק איך נראה החדר שלי, מה אכלתי מתי, איך ביליתי בלילה ואיך האוכל. כי אחת ההשלכות של מהפכת המידע, שלא פוסחת גם על אלה שנולדו לפניה, היא שמדווחים לכולם על הכול כל הזמן. אז הילדה קיבלה עדכוני וואטסאפ שוטפים, הילד ניהל איתי שיחת סקייפ, וכשההיעדרות היא לשלושה ימים בלבד התחושה הכללית היא שאבא לא נעלם למקום מרוחק וקסום אלא נסע לסופר ואוטוטו חוזר עם שקיות. אם פעם זה היה אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד, כיום זה יותר כמו אבא סימס מאילת שיביא לי טאבלט אחד.
כשחזרתי מכל הטוב הזה, אשתי והקטנצ'יק אספו אותי משדה התעופה שבתל אביב. קיוויתי שהילד יקפוץ עליי אבל במקום חיבוק נרגש הוא רק המשיך את השיחה מהמקום שבו הפסקנו בסקייפ. אחרי שעתיים הגדולה חזרה מפעולה בצופים, נופפה מרחוק וכשהתקרבה הגישה את המצח לנשיקה. הידיים נשארו בצד. היא גם מלמלה משהו על זה שיש לה מדריכה חדשה. הלו, אבא חזר מאילת! סו וואט.
זה לא אני, זאת רוח התקופה. וברור שגעגוע הוא סובייקטיבי לגמרי, יש גיל כזה שהילדים מתגעגעים אליך גם אם רק ירדת לשפוך זבל, ובגיל מתקדם יותר התחושה מתחלפת לנצח - הורים תמיד יתגעגעו יותר לילדיהם, מאשר ילדים להוריהם. גם כשהם חזרו שבוע אחריי מארצות הברית, שבוע בו שלחנו זה לזה תמונות, התכתבנו ודיברנו בסקייפ, המפגש המשיך את שיחות הוואטסאפ, כי הם ידעו מה איתי ואני ידעתי מה איתם, בלי חידות לא פתורות או הרפתקאות שעיקרן לא היה ידוע. כנראה שהטכנולוגיה ממסמסת ומסמסת את הגעגועים, וגם הזמן עושה את שלו.
אין פה בריחה מאחריות. גם להורים יש חלק בזה, ואם הייתי שומר על ריחוק טכנולוגי כנראה שהייתי מגרה קצת את סקרנותם, ויוצר לנו מפגש חמים יותר. זה כיף שהטכנולוגיה מאפשרת לנו לשמור על קשר רצוף ואינטנסיבי עם יקירנו, אבל לפעמים גם נחמד שיש געגוע הדדי. מי יודע, אולי במקום לשתף ולסמס, כל מה שהייתי צריך לעשות זה להביא להם צדף אחד.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי