שלום למורה, שלום לבית הספר, שלום למערכת החינוך, הנה הילדים, טפלו בהם, ביי. תחזירו אותם ביוני, טוב? או לפחות תצילו נפשות ותחזיקו איתם מעמד עד החגים. הרגשתם את משב הרוח הצונן הזה עכשיו? זאת אנחת הרווחה של מאות אלפי הורים ברחבי ישראל, שכאיש אחד אמרו ברוך שפטרנו.
כן, היה נחמד להעביר בקיץ את קופות הגמל אל חשבונות הבנק של הקייטנות, להישרף ביוון או באילת, לחוות איתם חיזיון אור-קולי במגדל דוד/מצדה/חדר המדרגות לעיני השכנים הנבוכים, להיטלטל איתם לתערוכות/הצגות/פסטיבל-איזה-חום-במדבר ולגלות שעוד 80 אלף איש גם שמעו על האירוע, ולבלות כל דקה אפשרית בחוץ באזור המזגן הקרוב למקום המגורים, אבל אחרי קיץ שכולו אירוע כמעט ונפגע/ה מתגלגל והילדים קרובים להכחיד זה את זה, החזרה שלהם למסגרות החינוכיות היא הקאמבק שכל הורה מאחל לעצמו.
הימים שלפני תמיד עמוסים ומורכבים, כי צריך לארגן ציוד, לאפס להם את מחזור השינה ולצרוב להם בתודעה שאמנם 40 מעלות בחוץ אבל הקיץ נגמר. אחרי שהרמתי את החומר הלימודי של הגדולה, תלמידת כיתה ו', אני יכול להעיד שהיא תהיה השנה יותר משכילה ב-9 ק"ג. אלא שהשנה פתיחת שנת הלימודים הייתה מרגשת במיוחד, כי הקטנצ'יק עלה לכיתה א'.
את היום הראשון בכיתה א' לא שוכחים. גם לא את זה של הילדים. זאת הפעם היחידה, זה הרגע שלו, ומרגש להיות שם ביום ההיסטורי-אישי שהוא חווה. הוא בתחילתו של שלב אבולוציוני בו הוא צמוד אלינו ומאושר שאנחנו מאושרים איתו, וסופו באחותו הגדולה, שדרשה שלא נעז להתקרב לכיתה שלה, כי היא ממש עכשיו מפתחת אישיות של מתבגרת.
יש שבילים בחיים שהאחים הגדולים מפלסים לאחים הקטנים במצ'טה, ומקלים עליהם את הדרך, ונדמה שהיום הראשון בבית הספר הוא כזה. בזכות אחותו הגדולה הילד כבר מכיר כל מדרגה ודלת במבנה, חצי מהמורות מזהות אותו כאח של, וטבעי בעיניו להיכנס דרך שער הברזל הגדול, כי כבר עבר דרכו עשרות פעמים במסגרת הטקסים והפעילויות שהיינו חלק מהם. הוא גם מודע לעניין שיעורי הבית, המשמעת, סדר היום הקפדני והמציאות החדשה שעליו להתרגל אליה, כך שהתדריך לפני משימה לשובב הקטן היה די קצר וענייני, משהו כמו "תהיה ילד טוב, הא".
ההיכרות המוקדמת לא מנעה ממנו להתרגש מאוד. הוא מדד את חולצות בית הספר, דפדף בספרים, הציג את הקלמר וכלי הכתיבה ודיבר בקצב של 500 מילים בדקה על מה יעשה בבית הספר, מה ילבש ואיך יחגוג את הגולים שלו בהפסקה הגדולה. לך תסביר לו שהחבר'ה מכיתה ה' ינפנפו אותו ואת החברים שלו מהמגרש. ביום עצמו הוא היה כה נרגש עד שהחליט לשמור על זכות השתיקה.
מה שטוב בפעם הראשונה שהולכים לכיתה א' הוא שזאת גם הפעם האחרונה. זהו, הוא החל לצעוד במסלול שתחילתו בשלום כיתה א' וסופו בהתכתבות מתישה עם פקידי הביטוח הלאומי בגיל הפנסיה. שרשרת חיול שקשה לסטות ממנה. למרות השמחה, יש גם צביטה קטנה, משום שהאופן שבו לומדים הילדים במערכת החינוך מתאים לכולם מלבד לילדים עצמם.
הכיתות המקושטות, המורים המצוינים, ההשכלה שהם יקבלו והכלים החברתיים שירכשו, כל אלה חשובים, אבל בסופו של דבר הילדים מחויבים לשבת 45 דקות ולהקשיב, ואז עוד 45 דקות, ואז עוד 45 דקות, ולהתאוורר קצת ואז חוזר חלילה, ולעמוד במדדים שונים ולהשיג הישגים, ולעמוד בציפיות, וכל זה כדי שההורים ישרדו בינתיים בשוק העבודה, אותו שוק שממתין לדור העתיד בהמשך הדרך. אין אימאג' המאפיין יותר את התפישה שלנו לגבי בית הספר מאותו קליפ של פינק פלויד, בו הילדים צועדים לתוכו והופכים לבובות חסרי פנים המוצבות על סרט נע.
אחרי הקיץ השונה והמיוחד שעברנו במחנה הקיץ ספראוט לייק שבמדינת ניו יורק, צורת הלימוד בבתי הספר הציבוריים בישראל ובעולם - די חדשה מבחינה היסטורית, 200 שנה פלוס-מינוס, מתאימה בול לצרכי החברה המודרנית - נראית כמו משהו שקים ג'ונג-און הגה ממוחו החולני. בחודשיים האחרונים הילדים למדו במדשאות שטופות שמש, נעו בין סדנת האמנות לפארק החבלים, שיפרו את סגנון השחייה בבריכה, הכינו כלים מקרמיקה, שמעו הרצאות במגוון נושאים, רכשו חברים חדשים ומיומנויות חברתיות, והגדולה גם רכשה אנגלית מצוינת. בלי כיתות, בלי מורה, בלי ציונים, בלי רפורמות שלעולם לא יתממשו. מלמידה חווייתית, באמצעות ניסוי וטעייה, חיקוי וחיים חברתיים.
חינוך מהסוג הזה מתאים הרבה יותר לילדים, ומעניק להם הרבה יותר ידע וכלים מהמסלול המוכר בעולם, אבל חינוך מהסוג הזה עולה הרבה מאוד כסף, מנדל"ן מתאים ועד כוח אדם גדול ואיכותי, ומכיוון שהמערכות האחרות בארץ ובעולם - הפוליטית, הכלכלית, החברתית - לא מוכנות להשקיע את הכסף הזה אלא במערכת חינוך ציבורי שתשרת אותן, יש כיתות במקום מדשאות, מורה אחת במקום חמש מדריכות, וגיליון ציונים במקום כיף חיים. וזה משהו שהילד ילמד כבר מכיתה א'.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי