פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: היו זמנים באמריקה

      רגע לפני שזה נגמר, ארז מיכאלי ניסה ללכוד את התענוגות הקטנים והגדולים שסיפק לו קיץ 2015, קיץ שהיה סוג של הצצה לחיים אחרים ביקום המקביל. התוצאה דביקה, אבל אמיתית

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      מרחוק הכל נראה טוב יותר (צילום: ארז מיכאלי)

      טוב, זה הולך להיות רגשני, עתיר אבקת סוכר, על גבול השמאלצי, אבל לפעמים באמצע החיים קורה הבלתי נתפש, הבלתי אפשרי, הבלתי מושג, ומקבלים פתאום מתנה ארוזה היטב: צרור זיכרונות, ערימת חוויות ושק של רגשות, שילוו אותנו לכל אורך המשך הדרך. איכשהו לפעמים מתגלגלת לפתח הבית הזדמנות לעשות משהו שונה לגמרי. אין דרך מדויקת לסכם חודשיים של עבודה במחנה הציוני בוורבנק, ניו יורק, כי מדובר בחודשיים אינטנסיביים מדי מכל הבחינות, חודשיים שהם 180 מעלות מחיי היומיום של משפחה ממוצעת, אבל הנה ניסיון ללכוד את התענוגות הקטנים והגדולים שסיפק לנו קיץ 2015, קיץ שהיה סוג של הצצה לחיים האחרים שלנו ביקום המקביל.

      הריחוק. כמו בכבש הששה-עשר של יהונתן גפן, שבו בעיני הג'ירף כולנו נראים נמוכים והבעיות הכי גדולות שלנו הן רק נקודות קטנות בשבילו, כך השאון התמידי שהשגרה הישראלית מייצרת נמוג אט אט, ולמרות שהטכנולוגיה מאפשרת, האוקיאנוס האטלנטי והצלילה לתוך חיי המחנה עשו את שלהם, והרעש הגדול שמייצרת ארץ הקודש הגיע לכאן כהד עמום. הדרמה סביב מתווה הגז והענקת אוצרות טבע לטייקונים; שריפת התינוק הפלסטיני בדומא, מותו של הטירון מהתייבשות, כל אלה נראו מניו יורק כנקודות קטנות, למרות שאינן כאלה כלל וכלל. גם הומור קואליציוני דוגמת מינויו של דני דנון לשגריר באו"ם התקבל בשלוות נפש. עצם העובדה שמהבנק לא יכולים להשיג אותך מספיקה כדי לשפר את איכות השינה. הריחוק הזה מהבעיות שתיכף נשוב אליהן, ומצרות היומיום שמחכות לנו מיד אחרי שניכנס לאולם קבלת הפנים בנתב"ג, מספק פרופורציות ונקודת מבט אחרת, ומעניק ניקוי זמני לנפש מכל הג'יפה והכאב שמדינת ישראל מייצרת מדי יום.

      חדר האוכל. ניקוי הראש משתקף בדברים הקטנים לכאורה. ייתכן שאני אחד הבודדים בהיסטוריה האנושית שהעביר חודשיים בארצות הברית ועבר מהחור השלישי בחגורה לחור החמישי בה, בעוד שאחרים הכפילו את רמת הטיגליצרידים בדם, אבל אני האחרון שאתלונן על האוכל של שף ג'וזף. התהליך הארוך שכולל נסיעה, קניית, מזון, נסיעה, סידור, בישול, הגשה, הסבר לילדים למה הכנתי את זה ולא את זה, פינוי, שטיפת כלים וחוזר חלילה, הצטמק במחנה הזה לדרישה מינימלית אחת: תגיע לארוחה בזמן. דרישה שכל הורה לילדים מפנטז עליה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      חלק קטן מהפסיפס המרתק שיוצר את הדוד סם (צילום: ארז מיכאלי)

      מנהטן. המחשבה שאתה נמצא במחנה נינוח ושקט בלב היער, אבל יכול לנסוע שעה וחצי ולהיות במקום הכי סואן, אורבני ומעודכן בעולם, היא מענגת. היכולת לממש את זה כבר מטריפה.

      אמריקה. ארצות הברית בולעת לתוכה הכול. ראינו פה כפר שכולו שייך ליהודים אורתודוכסים ובכניסה אליו יש שלט המזהיר את הנכנסים, בכמה שפות, כולל יידיש, שחוקי המקום – במיוחד בשבת – שונים ונאכפים במלואם, ומצד שני עיירות מנומנמות של בתים פרטיים מטופחים ששייכים ליאנקים עם אף אדום שמניפים את דגל הפסים והכוכבים, ומאמינים בזכות לקיים את אורח חייהם בדרך אחרת לגמרי. ראינו חודשיים ירוק בעיניים כשחיינו במחנה הנמצא בלב היערות של ניו יורק, וראינו במנהטן הופעה של U2 ואיך האי הזה עיכל את קונצרט הרוק הזה בלי להרגיש, בעוד שהופעה מסדר גודל כזה בישראל הייתה גורמת לאנשים להיכנס לאיילון דרום בני 30 ולצאת במחלף שפירים עם מחשבות על ניתוח בוטוקס לשיפוץ הקמטים. בחודשיים פה ראינו כמה אמריקות, כולן רחוקות מעיני התייר הממוצע, וכולן רק חלק קטן מהפסיפס המרתק שיוצר את הדוד סם.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      חודשיים שלמים בלי מסך צמוד לעיניים (צילום: ארז מיכאלי)

      האנשים. בעוד שהעבר מתקיים בעיקר כזיכרון, והעתיד מתקיים בעיקר כשאיפה, ההווה המתמשך הוא החיים עצמם, אם לקחת משהו מהגיגיי ב. נתניהו. ואם יש משהו שצריך להעריך, זה את השהות המשותפת עם אנשים שונים בכל קשת הגילאים, באותו מקום, החתירה המשותפת סביב אותו רעיון, והאנרגיה המדהימה שכל הדבר הזה יוצר. כי בסופו של דבר גודל החוויה הוא כגודל האנשים שיוצרים אותה, ופגשנו בספראוט לייק אנשים מדהימים – חלקם חברים בהתהוות, חלקם כאלה שנזכור במשך שנים, וזה לא משהו שהולך ברגל. אני לא מתכוון להקים כת בע"מ בקרוב ולא בלעתי שום דבר שגרם לי להארה, זאת פשוט ההוקרה של הזכות הזאת להיות חלק ממשהו אחר ברגע מסוים שלא יחזור עוד. הנה, על הדרך חסכתי לעצמי גם צפייה ב"זמן מיסטיקה".

      הילדים. החודשיים פה היו בבחינת מסע בזמן, איפשהו לשנות ה-70. מחשבים זה אוברייטד, אינטרנט זה פאסה. המחנה בספראוט לייק אוסר על הילדים להחזיק סמארטפונים, אייפדים, לפטופים או כל מוצר אחר שסטיב ג'ובס או ביל גייטס חתומים עליו. ומסתבר שהם מסוגלים. ובקלות. אני מוכן ללכת לפוליגרף על זה. כן, הדור הננו-טכנולוגי הזה, שמקדיש את חייו לתמונות באינסטוש, חי חודש שלם – הילדים שלי אפילו חודשיים! – בלי מסך צמוד לעיניים. ראיתי ילדים יושבים ומדברים זה עם זה, כל היום, כל יום, והם אפילו שרדו כדי לסמס את זה לחברים שלהם אחרי המחנה. הם אפילו קיבלו מכתבים – מכתבים! – מההורים, כאילו שאימייל זה משהו שקיים רק במלחמת הכוכבים. הלואו-טקיות המוצהרת והקפדנית מצד המחנה בספראוט לייק גרמה לילדים לדבר יחד, לצחוק יחד, להתאמץ יחד, להתרגש יחד, להיות יחד, ולהפוך לרשת חברתית אמיתית, כזאת שהם יתחזקו בעזרת אימוג'ים מגוחכים עד לקיץ הבא.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      וואו, מה זה היה (צילום: ארז מיכאלי)

      השוני. כשהילד שאל אותי מה הכי כיף לי במחנה, עניתי "שהכול שונה". והסברתי לו שכל מה שאנחנו עושים ורואים וחווים שונה לגמרי ממה שאנחנו עושים ורואים וחווים בחיי היומיום שלנו בישראל, וזה הכי כיף, כי אנחנו כאילו עכשיו בחיים אחרים לגמרי. לא בטוח שהוא הבין את ההסבר, אבל אני משער שהוא הבין את ההרגשה.

      המשפחה. שני הורים, שני ילדים, מקום אחד, הוויה אחת, ואלף דרכים שונות לעכל ולעבד אותה. יצא שאשתי ואני יכולנו להתנדב במחנה ויצא שבתמורה הילדים יהיו חלק ממנו ללא תשלום משמעותי נוסף, ויצא שהרווחנו פה קיץ מהחלומות שערכו לא יסולא בפז. לא יודע מה הילדים יזכרו מהחודשיים האלה, כמו בסרט של טרנטינו – כל אחד והסיפורים והזיכרונות שהרכיבו לו את הקיץ – אבל דבר אחד בטוח, זאת הייתה חוויה משפחתית שאמנם כל אחד יפרש בדרכו אבל כולנו נוכל להסכים על המשפט: וואו, מה זה היה.

      לכל הטורים של חיים של אבא
      לפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי