למה כל כך הרבה ישראלים סובלים מדיכאון חגים?

שתי תקופות קשות במיוחד ליהודים בישראל ובעולם: חגי תשרי ותקופת פסח. בתקופות אלו הידיים שלי ושל הקולגות שלי - העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים והפסיכיאטרים - עמוסות לעייפה. בתקופות אלו בני משפחתי רואים את אבא בעיקר בתמונות שעל האח בסלון, כי "אבא מציל נפשות".

מדוע תקופה של לבלוב, פריחה, מזג אויר נעים והתכנסות משפחתית חגיגית גורמת לרבים כל כך לצלול לתהומות? כאשר אנחנו מסופקים מהתא המשפחתי שבנינו, מהזוגיות, מהישגנו האקדמיים או המקצועיים, ממקום המגורים - תקופת החגים היא תקופה נפלאה. זמן לשבת ולהתרווח בחוג יקירינו ולהיות מרוצים מעמל כפינו, בתחושה של מיצוי הפוטנציאל האישי ובצפייה לבאות. הבעיה מתחילה כשמשהו במסלול החיים השתבש ולא התנהל כמצופה, ואז החגים משמשים כראי וזמן חשבון נפש לאכזבה מהיעדר מימוש.

כך מוצאים עצמם הרווקים הנושקים לגיל ה-30 יושבים לשולחן החג מוקפים זוגות-זוגות סביבם כבתיבת נוח, והבדידות מעולם לא הייתה קשה ובולטת יותר. זוגות שהכניסה להיריון מבוששת להגיע חוזים מעברו השני של השולחן באחות ובבן דוד שנישאו אחריהם וכבר חובקים ילד שני. כמה אפשר לשקר למתעניינים ולחטטנים ש"אנחנו דוגלים קודם במימוש עצמי מקצועי-זוגי, וילדים יידחו לשלב מאוחר הרבה יותר" כאשר נמצאים בטיפולי פוריות דיסקרטיים? גם ברכות הסבתא "לשנה הבאה שתהיו שלושה" או עצות הדודה "תאכלו מהחלה שבירכנו עליה המוציא - זה מביא ברכה", לא תורמות לתחושה הקשה.

קבוצה נוספת שהחגים מעצימים אצלה געגוע אינסופי היא אלו שאיבדו אנשים שקרובים אליהם בשנים האחרונות. מיותר לציין שעבור משפחה שכולה, החגים והכיסא הריק סביב השולחן גורמים לכאב חד ומפלח שקשה להכיל. הפער בינם לבין כל שאר החוגגים, וכן ההשוואה לחגים בשנים עברו, קשה מנשוא. גם הורה שהלך לעולמו בשיבה טובה חסר מאוד סביב השולחן, והדמעות זולגות מעצמן תוך תחושת מחנק בגרון.

גם אנשים חרדתיים הנוטים לדכדוך עלולים לעבור התלקחות בתקופת החגים. לחץ האירוח והרצון לפרפקציוניזם יכול להיות לרועץ ולהדיר שינה. המחויבות, החשיפה החברתית -משפחתית יכולה לעורר חרדות רדומים שמחכים לפרוץ.

ההתאספות המשפחתית, התכנסות השבט לאיחוד, גם היא עלולה לטמון בחובה מלכודות נפץ. שלדים דמיוניים יוצאים מהארון ופנקסנות ארוכת שנים נשלפת. אין כמעט אדם שאין לו חשבון פתוח וטענות ארוכות כלפי הוריו או בן משפחה אחר מדרגה ראשונה. העובדות והמציאות לא רלבנטיות, מה שחשוב זה התחושות הסובייקטיביות שהאדם נושא עמו ולא טופלו. מספיק גפרור אחד קטן על מנת להצית מדורה שלמה. האחווה יכולה להפוך לתגרה רווית עלבונות ומילים קשות. הוצאה מהזיכרון האישי של אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים, בעוצמה אדירה, כאילו קרו אתמול. היעלבויות, הסתגרות בחדר, טריקת דלתות, יצירת קבוצות קונספירציה מול "אויב" משותף, קנאה והשוואה הינה נחלת משפחות רבות. הסרט המופלא "לילסידה" של הבמאי שמי זרחין היווה עבור משפחות רבות הצצה לעולמם האישי, כאילו סופר אודות משפחתם הפרטית , ולא בכדי.

אז מה הפתרון? כלל הזהב הוא לעשות מה שטוב לך, תוך התחשבות קודם כל בצרכיך הנפשיים ובצרכי בן/בת הזוג שלך. לשים את עצמכם בראש, ולא לרצות בכל מחיר. אם שולחן החג "גדול עליכם" כי הוא מעצים את רווקותכם או נופל בין הפריות מבחנה שכשלו - תנו לעצמכם פטור ותחגגו את החג במקום שבו הייאוש יהיה יותר נוח. המשפחה האוהבת תבין אתכם בסוף. תבלו את החג במקום שייתן לכם מקסימום נוחות, רגיעה ושלוות נפש - כי זוהי מטרת החגים. מקום שייתן לכם כוחות להיטען מול האתגרים העומדים לפניכם.