פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: איך לחזור הביתה מחופשה בחו"ל ולהישאר בחיים?

      אז ארז מיכאלי חזר הביתה. ללחות האיומה של אוגוסט, לכוס קפה שעולה 23 שקלים בנתב"ג ולעבודה. הו העבודה. מזל שהוא עשה את הנסיעה הארוכה בלי הילדים. הגירוש מגן עדן, הגרסה המהירה

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      ברוכים הבאים ללחות (צילום: ארז מיכאלי)

      מכת החום והלחות ביציאה מאולם מקבלי הפנים בנתב"ג מסמלת הכול. פה צריך להזיע כדי לשרוד. פה צריך להתאמץ רק כדי לנשום. זה מורגש כבר ביציאה מהטרמינל. כולם אגרסיביים בכביש, חותכים מנתיב לנתיב כאילו בורחים ממשהו, מבזקי חדשות ברדיו מדי שעה, פתאום הכול יקר יותר, הבניינים נראים מוזנחים, הדוא"ל מתעורר לחיים ומזרים עדכונים מבית הספר של הילדים, וגם אסור להתרחק כי כל המטר על מטר הזה פה מוקף בדאעש. ההפך המוחלט מהנינוחות האמריקאית של החודשיים האחרונים, מהנימוס הבסיסי, מהענייניות הקרירה, מהשירות המושלם, מהניתוק המוחלט, מהשקט בראש. ממקום שבו איש לא מחפש איך לדפוק אותך, למקום שבו כוס קפה עם חלב סויה באולם קבלת הנוסעים עולה 23 שקלים.

      מישהו צריך לחוקק חוק על חזרה פרוגרסיבית לשגרה. כמו במסים. היית שבוע בחו"ל? קח יומיים להירגע בבית. חזרת מחודש? קבל שבוע להתאושש. החזרה לנתב"ג, לא משנה מאיפה בעולם ואחרי כמה זמן, הופכת עם השנים למעבר חד מדי. הרי לחזור מחופשה זאת עבודה בפני עצמה, בעיקר מנטלית, מי יכול להישאר מפוקס כשאתמול היה על החוף ביוון והיום הוא פותח מכתב מהבנק. ובלי מילה על פריקת המזוודות. אחרי חודשיים של חוויות אינטנסיביות במחנה הציוני שבוורבנק, ניו יורק, נדמה שצריך חודש בבית רק כדי להבין שנגמר. זהו. יום אחרי הנחיתה כבר התייצבתי בעבודה. הגירוש מגן עדן מעולם לא היה מהיר יותר.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      השארתי את הילדים מאחור (צילום: ארז מיכאלי)

      אבל אם כבר לחזור, אז לחזור לבד. נפרדתי מהג'ואיש פרינסס ושני האינדיאנים שלי בבוסטון והתחלתי את המסע הקצר לעבר השגרה בישראל. כן, הסיפורים על כך שילדים מחזירים אותך לשגרה מהר מוכרים, כי כולנו יודעים שעם ילדים אין זמן להתמהמה, תמיד חושבים קדימה ונמצאים על המסלול כלשהו. אבל הסתבר שאם יש משהו שמאיץ את ההתאקלמות, זו דווקא תחושת הבדידות הפתאומית שהפכה את כל החזרה לקלה יותר, כי יש זמן ושקט לעכל. אז כל מה שהורים צריכים לעשות כדי להתאושש נכון מהחופשה זה לעטוף את הילדים היטב, ולשלוח אותם הביתה באמזון כדי שיגיעו יומיים אחרי.

      זה התחיל בנסיעה הלילית מבוסטון לשדה התעופה בניוארק. תחנות הרדיו בארצות הברית מורכבות ברובן מברברת ופרסומות, עינוי שבשלב כלשהו יכול לחלץ מכל בן אדם שפוי הודאה שגלגל"צ היא רעיון נשגב. אבל ארבע וחצי שעות של נסיעה רצופה בלי ילדים ועם שקט מהמושב האחורי זה משהו שכל הורה יודע להעריך.

      הטיסה הטרנס אטלנטית – 11 שעות, אבל עם ילדים מרגישים כמו 22, ובסופה חושבים בעיקר על אמצעי מניעה – הייתה הדוניזם צרוף. שלושה סרטים, מוזיקה בין לבין, ובעיקר היעדר רגשות אשמה. אין מה לעשות, עד שלא יפתחו קווי תעופה למשפחות בלבד, הורים תמיד ירגישו כבר בבורדינג חשופים לתביעה בגין עוגמת נפש. עכשיו היה זה תורי ללכסן לאחור מבט שכולו תנמיכו-את-הילדים-אני-רוצה-להתרכז-בסרט. כן, הייתה שנייה של הזדהות עם האימא שם, אבל רק שנייה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אז איך אנחנו חוזרים לפה בקרוב? (צילום: ארז מיכאלי)

      אחרי יומיים כבר התמכרתי למצב הלא מוכר והרצוף הזה שבו אתה חושב על משהו ואז עושה אותו. זה מצב שאנשים נטולי ילדים קוראים לו החיים, ואנשים בלי ילדים קוראים לו התאווררות או יש! אני בחופש!. נניח כשרוצים לצאת מהבית, אז פשוט פותחים את הדלת ויוצאים, בלי לחכות שהילדה תתארגן והילד יעזוב את המחשב; ובמכולת קונים מה שרוצים ויוצאים, בלי לנהל משא ומתן מתיש ליד מקרר הארטיקים; וכשחוזרים מהעבודה הבית מחכה באותו מצב בדיוק, בלי סדום ובלי עמורה; וכשאנשים רוצים לשמוע ממך על החוויות מהחודשיים בניו יורק, אז יושבים ומספרים להם בנחת, ועוצרים מדי פעם רק כדי להמתין בסבלנות ולהביט בחמלה כיצד הם מנערים מעליהם את ילדיהם בניסיון להקשיב.

      כשהם נחתו המראה שלהם היה מוכר. התלונות על החום ביציאה מהטרמינל, העייפות המצטברת, והמבט בעיניים שאמר איך בדיוק הגענו לפה, למה, ואיך חוזרים עכשיו לאמריקה. אחרי חודשיים של חוויות אינטנסיביות במחנה הציוני שבוורבנק, ניו יורק, נדמה שגם הם צריכים חודש בבית רק כדי להבין שנגמר. זהו. שבוע אחרי הנחיתה הם יצטרכו להתייצב בבית הספר. שטויות, כשמדובר בילדים פשוט מחליפים גן עדן בגן עדן.

      לכל הטורים של חיים של אבא
      לפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי