חיים של אבא: כך בונו החזיר אותי לחיים

דני ניקולס הביט בי במבט חודר, בלי למצמץ כלל, ממש כמו אריק איינשטיין, והקשיב לדבריי כאילו הוא שומע דברי אלוהים חיים כשעל פניו ארשת אמפטית של פסיכולוג ילדים. אני בכלל נפעמתי מזה שאני מדבר עם סלב בסדר הגדול של דני ניקולס והופך לרגע לחלק ממסע ההופעות שלו ברחבי אמריקה. מה זאת אומרת מי זה בכלל דני ניקולס? מי אתם בכלל?

ובכן, מדובר בשלמה ארצי של ה"תורה סינגר" בארצות הברית, זן מסוים של זמרים שלוקחים פסוקים כמו "ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות", מחברים אליהם כמה אקורדים בסגנון פולק-רוק והופכים את זה ללהיט מחוף אל חוף שמסדר להם פנסיה שזופה בפלורידה.

שמו של ניקולס נישא בפי כל מזה שבועות, והציפייה המתוחה לבואו הפכה לאקסטזה רבתי כשהמשיח נכנס בשערי המחנה רכוב על גבי פורד טרנזיט כחולה. לפני דני ניקולס הגיע למחנה הקיץ שלנו נועם כץ. אין צורך בגוגל, השם ישראלי, אבל מדובר ביהודי-אמריקאי למהדרין, וגם הוא חורך כרגע את כל החוף המזרחי. הלו"ז שלו כה רצחני שהוא רואה את אשתו והילדים בקיץ למשך שלוש דקות ב-8 באוגוסט, ולוח ההופעות של שרית חדד נראה כמו פרישה שקטה מהמקצוע לעומת מה שמחכה לו בהמשך השנה.

וה"תורה סינגר'ס" האלה מהפנטים את כולם, כו-לם. כמו בפלישת חוטפי הגופות, הם הופכים ילדים ומבוגרים לזומבים ששרים בקול רך או בהתלהבות עצומה "ליהודים הייתה אורה ושמחה וכבוד ויקר" בעיבוד מחודש. גם הילדים שלי הפכו ליהודים אוונגליסטים.

כן, שני האיזראלי קידס שלי כבר מזמן שרים בעיניים מזוגגות ובגרון ניחר את ברכת המזון, ונדמה שלא רחוק היום שבו ישאלו אותי לפתע אם יש איזו מסיבת תה יהודית טובה בסביבה. את הבוקר פותחים בתפילת שחרית, לאורך היום שרים פה ושם שירי הלל ותפילה, וכל הרוחניות הזאת מועצמת על ידי אווירת "ביחדנס" מקהת חושים, כשלא משנה מה קורה, כולם סוגרים את היום כשהם מחובקים ושרים "השכיבנו ה' אלוהינו לשלום, והעמידנו שומרינו לחיים". רק אני מספיק מיזנתרופ כדי לעמוד בצד, כמו דונלד סאת'רלנד בסרט הקלאסי ההוא, בטוח שגופתי היחידה שטרם נחטפה, ולדווח על כל זה מלב המאפליה שבמעבה היער.

שדני ניקולס עלה לבמה צרחות המעריצים לא פסקו, והיה חשמל באוויר. באמת. אפשר להבין מדוע הוא כה נערץ. בזמן הקצר איתו הספקתי להכיר אדם שתוכו כשירו: איש טוב, נדיב, נכון לעזור, איש הרואה בחינוך ילדים שליחות ובגיטרה ככלי שבאמצעותו יממש אותה. יש לו כריזמה בימתית, הוא מנגן נהדר, וסוחף אחריו בקלות את הקהל השבוי ממילא. אבל אחרי יותר מחודש במחנה הקיץ שבו אנחנו מוקפים בשירי דת, ההרגשה הייתה שקולר התרבות היהודית קצת מהודק מדי, וזה עניין של שתיים-שלוש קריאות שמע לפני שאקים את הגרסה היהודית של מועדון 700. המנעד המוזיקלי שלנו הצטמק למנעד שבין "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים" ל"יחד, לב אל לב, נפתח ונראה ת'אור שבשמיים", כשכל השאר – מהביטלס ועד סנופ דוג מתפוגגים אט אט מהזיכרון. כשהתחלתי לזמזם במקלחת "ופרוש עלינו סוכת שלומך, א-אא-א-אאמן" ידעתי שהתודעה נצרבה ואני חייב לראות ציוויליזציה אחרת.

הוויקאנד בניו יורק הגיע בול בזמן. נפלנו על חלי ואריאל, חברים שגרים על יוניון סקוור, וכמה מכעיס ומפתיע היה לגלות שבסופו של דבר מי ששמר על שפיותי היה לא אחר מאשר בונו, כן-כן, הטרחן האירי ההוא מ-U2.

פעם בונו היה אחד האנשים המגניבים שהסתובבו בפלנטה, ועצם המילה מגניב מסגירה שמדובר בימי האייטיז המצועצעים. אבל אם בתחילה הוא היה זמר פוליטי חד שנשען על חבריו ל-U2 הרי שבשנים האחרונות הוא הפך לפוליטיקאי מזמר, שאמנותו הנוצרית החזקה הפכה אותו לפעיל חברתי בואכה מטיף בשער, בואכה צדקן, שמטיף לכל העולם ועל הדרך מנפק עם חבריו סדרת שירים בינוניים לעילא, הגורמים גם לאתאיסטים האדוקים ביותר לשאת תפילה למען שלום תושבי כדור הארץ שנאלצים לסבול את הבן אדם הזה. 364 ימים בשנה אין לי כוח אליו, ביום ההוא בניו יורק הוא היה בשבילי וואן לאב, וואן בלאד, וואן לייף.

כי כשיש הופעה של יו 2 במדיסון סקוור גארדן – אולם האולמות ביקום, המכה של הספורט, התרבות, הפוליטיקה וכל מה שביניהם – אז לא אומרים לא, אומרים אמן! וכשזה קורה אחרי חודש של "הו אדוני", אז יש הרגשה שקניית הכרטיסים לפני כמה חודשים נבעה מתחושה נבואית שנזדקק לקרש הצלה שיקפיץ אותנו ממסיבת התה לעולמות אחרים. וכשבנוסף יש חברה שעושה בייביסיטר על הילדים כדי שנגשים זאת, די ברור שהייתה פה התערבות אלוהית.

בונו עלה לבמה וצרחות המעריצים לא פסקו, היה חשמל באוויר. באמת. אפשר להבין מדוע הוא כה נערץ. בזמן הקצר איתו הספקתי להכיר אדם שתוכו כשירו: איש הרואה בחינוך העולם שליחות ובקולו ככלי שבאמצעותו יממש אותה. יש לו כריזמה בימתית, הוא שר נהדר, וסוחף אחריו בקלות את הקהל השבוי ממילא. הוא היה ענק, ושנון, ומרגש, ודיבר על בלאדי סאנדיי, וכאב את ילדותו הטרגית בצל מות הוריו כאילו שזאת לא הפעם האלף שהוא מדבר על זה, והעלה לבמה מעריצים ורקד איתם, שתה שמפניה עם אדג' בין השירים והתרגש מכך שזאת ההופעה ה-100 של הלהקה בניו יורק.

ואז קרה מה שתמיד קורה רק לאנשים אחרים: ברוס ספרינגסטין האגדי הגיח במפתיע כזמר אורח, הגארדן ואני צעקנו אחוזי אקסטזה "ברוס, ברוס", וכשהבוס שר עם בונו את "סטנד ביי מי", במנהטן חשו ברעש אדמה קל והייתה תחושה שהרוק אנד רול עדיין מסוגל לספק התגלות.

כנראה שלא משנה אם אתה נוצרי מפורסם כמו בונו הרוצה לתקן עולם באמצעות שירים, או יהודי טוב וצנוע כמו דני ניקולס הרוצה לתקן ילדים באמצעות מוזיקה, בסופו של דבר כולנו, לפחות במדיסון סקוור גארדן ובמחנה הציוני בספראוט לייק, כחומר ביד היוצרים, מאמינים תמימי דרך שרק רוצים להיות אוזן קשבת, ולהאמין שהאהבה והתקווה ינצחו. ונאמר אמן (נו, כי כבר התרגלתי).


לכל הפוסטים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי