פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: לתפוס אמריקה ולחיות בקיבוץ

      ארז מיכאלי פיצח את השיטה. מצד אחד הוא ומשפחתו נמצאים במחנה קיץ, עם ערכים, חינוך בריכה ומדשאות, ומצד שני כל הטוב הזה נמצא באמריקה - הארץ שבה הכל מגיע באקסטרה לארג'. בבואה של חיים בבועה

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      החים זה לא קיבוץ? (צילום: ארז מיכאלי)

      מסתבר שיש קיבוצים בארצות הברית של אמריקה. לפחות אחד. טוב, הוא לא ממש קיבוץ, אין בו רפת, אספות רוויות יצרים והאנשים בו עדיין מחייכים זה לזה בשבילים ואומרים שלום, אבל כל השאר הוא די העתק-הדבק של הרעיון ההוא. הדלתות תמיד פתוחות, יש חדר אוכל, בריכה, מדשאות, ובאוויר יש מספיק לחות ותחושת חלוציות כדי להרגיש שאנחנו בעמק הירדן ולא בוורבנק שבניו יורק. והתחושה הזאת מתחדדת בכל פעם שאנחנו יוצאים מהקיבוץ, כי אמריקה האמיתית – החשדנית, המנומסת, המתוכננת, המסודרת, המצועצעת, העוצמתית – נמצאת ממש מעבר לשער.

      ארצות הברית היא מדינה מוגזמת. הכול בה גדול מדי. מה שפה נחשב סמול בעולם הוא אקסטרה לארג'. מגודל כוס הקפה בדאנקן דונאטס ועד לגודל הימ"חים של הצבא. לכן כל יציאה משערי המחנה שבספראוט לייק רק ממחישה את ההבדל. אחרי חודש פה ברור שלא רק העיר ניו יורק אלא גם אמריקה השכנה לנו, זאת של העיירות המנומנמות המנקדות את היערות שמסביב, אינה קשורה לבועה האמריקאית-ישראלית שלנו שבה היאנקיז והצברים משתפים פעולה. בועה שבה אפשר להתגמש ולמצוא פתרון לכל בעיה, בועה שמאלתרת מציאות חדשה בהתאם למזג האוויר, בועה של בקתות עץ צנועות שבה הפעילויות והמתקנים הכי שונים מדיסנילנד ובכל זאת הילדים מאושרים.

      טיול משפחות של ישראלים הוא מעין יצור אמורפי שזז כל הזמן, מייצר רעש של 200 דציבלים ומאיים לרמוס כל מה שבדרכו כמו גל צונמי. אז החלטנו להעיר את מדינת ניו יורק, ויצאנו לטייל עם חברינו למחנה ענבל וטל ושלוש בנותיהן. לא משהו גרנדיוזי נוסח "אדם בעקבות גורלו" שתופס את רוח התקופה, אלא יום כיף קטן בסביבה שהספיק כדי לעמוד על השוני בין ה"קיבוץ" שלנו לבין ארצות הברית של אמריקה.
      תמונה

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      יותר מרחבים וטלוויזיות מבית (צילום: ארז מיכאלי)

      ארצות הברית היא מדינה מוגזמת. הכול בה מפואר מדי. הזמנו מחברת ההשכרה מכוניות קטנות ופשוטות, אבל זאת אמריקה ורסאנו, אז טל קיבל שברולט סטייל ברק אובמה, משהו שחור וענק על גלגלים עם שני חדרי שינה ומקלחת, ואילו אני קיבלתי קרייזלר שהולמת יותר את סילבן שלום, אבל למי אכפת. הילדים נכנסו להיפרוונטילציה מהמרחבים שהיו באוטו, לחצו אלף פעם על הדלתות החשמליות והתלהבו מזה שיש במכונית יותר טלוויזיות ממה שיש להם בבית. בינתיים אשתי ואני התחלנו לפתח גינונים של יצחק תשובה, וניסיתי להבין מה תפקידם של המתגים החשמליים כדי להניע את האנטרפרייז הזאת לעבר עולמות חדשים.

      ארצות הברית היא מדינה מוגזמת. הכול בה מקובע מדי. נסענו לאגם סמוך, פרידום לייק, ולחבר'ה בקופה אכן הייתה החירות להעיף אותנו משם, כי הסתבר שהאגם הוא לתושבי המחוז בלבד. באנו כל הדרך מישראל לאגם שלכם, אתם לא רוצים כסף? הם לא רוצים כסף, הם רוצים שקט ורק כזה שמייצרים השכנים מהמחוז, כי הם היחידים שיש לפארק ביטוח עליהם. כשביקשנו מאחד המחוצ'קנים להתגמש הוא ענה ב"אנחנו לא אמורים לחשוב" אמריקאי, אז עשינו את הצעד הישראלי המתבקש של לט מי טוק טו דה מנג'ר, אבל מהר מאוד נכנענו לאמריקה המאורגנת, זאת שלעולם לא תסטה ממסלולה, והבנו שלא אנחנו נהיה אלה שנגרום לאפקט פרפר שתחילתו בכניסה לאגם וסופו בהתמוטטות חברות הביטוח בצפון אמריקה. אז נסענו לאגם אחר.

      ארצות הברית היא מדינה מוגזמת. הכול בה רחוק מדי. ישראל נכנסת פה במרחק שבין שני מחלפים. כשאנשים פה אומרים לך בחיוך של מנצחים שהם גרים ממש קרוב לעבודה זה אומר שהם כל בוקר נוסעים מתל אביב לחיפה. גלגל"צית הייתה נשמעת פה כמו "עומס קל ביציאה 42 בין סירקיוז לבפאלו, ג'ק תזמן יומיים, תודה ג'ק". המרחקים פה גורמים להעריך קצת יותר את הגטו המזרח תיכוני שלנו, כי בארה"ב החניון של האגם נמצא בבאר שבע והמסעדה שלידו היא למרגלות החרמון.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      שמונה דולרים לכל המשפחה ויש לכם כרטיס כניסה לגן עדן (צילום: ארז מיכאלי)

      ארצות הברית היא מדינה מוגזמת. הכול בה זול מדי. טוב, לא הכול אבל הרוב, ובתוך הרוב הזה כלול גם הארימן סטייט פארק: שמונה דולרים למכונית תמורת כרטיס כניסה לגן עדן. שבעה אגמים כחולים בתוך יער ענק, כולל שירותים, מלתחות ואישור לעשות מנגל מהבוקר עד ערב. רק שמונה דולרים! למשפחה! בגן עדן של טבע! מקום שבישראל היה צריך למשכן את הבית כדי להיכנס אליו ולהיאבק עם עוד מאה אלף איש על הזכות לקנות במזנון ארטיקים במחיר מופקע, וגם זה בתנאי שתופסים פינה בצל אחרי שעומדים בפקק משש בבוקר. אבל פה בארה"ב זה מסוג הפארקים שיש בשפע, אז בגלל הכניסה החלקה לקח לנו רבע שעה לעכל שמותר להתחיל ליהנות.

      ארצות הברית מדינה מוגזמת. הכול בה שקט ומנומס מדי. היו בחוף איזה מאה איש, כולל ילדים, אבל כל מה ששמעו שם היה שתי משפחות שסידרו לכולם פלייליסט מתלהב בעברית – שמונה דולרים! למשפחה! גן עדן! וכו' – וחשתי שאנחנו מסקרנים את הנופשים האחרים, כלומר הם נועצים בנו מבטים, זאת אומרת הם מקווים שנטבול ונלך, בקיצור, הם תוהים מהם סיכויי ההצלחה של התביעה הייצוגית נגד הנהלת הפארק על שהכניסה את האיזראליז האלה, אבל אנחנו מיצינו כל שנייה מכל הטוב הזה, השארנו את דו"ח גולדסטון לפרקליטות הצבאית, והתקפלנו אחרי שעתיים כדי לאכול במסעדת היבאצ'י אוכל יפני שהוא הכול חוץ מאוכל של קיבוץ.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      הכל חוץ מאוכל של קיבוץ (צילום: ארז מיכאלי)

      בערב חזרנו למחנה. מחנות הקיץ האלה הם תעשייה שלמה, שמגלגלת הרבה כסף ומפרנסת הרבה אנשים, אבל התוצרת שלה היא חינוך טוב. ומכיוון שמדובר בתמהיל אמריקאי-ישראלי, אז לפחות במחנה שלנו בספראוט לייק כשמתלהבים חובה לצרוח את זה, וכשנתקלים בבעיה אז כן אמורים לחשוב ולפתור אותה, והחוקים והתקנות חשובים אבל הילדים והאנשים חשובים מהם, והכול קטן ואינטימי, הדגש הוא לא על פאר והדר אלא על ערכים ושמחה, וכל זה יוצר בועה ישראמריקאית של בלגן מאורגן, כאוס מסודר, מקום שמזקק את ההוויה משני קצותיה: לתפוס אמריקה ולחיות בקיבוץ.


      לכל הטורים של חיים של אבא
      לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי