את אוויר הבוקר הצונן מחליפה לחות מעיקה, עננות גבוהה משתנה לנמוכה, פתאום מתחילות רוחות, ואז השמש בוקעת לרגע בין העננים, חורכת ללא רחמים, גורמת לגוף להגיר ליטרים של זיעה ושוב נעלמת, ומתחיל טפטוף דק שהופך לגשם עז, הטמפרטורות יורדות במהירות, ואחרי המקלחת העננים מתפזרים ושוב יש לחות מעיקה וחום כבד. וכל זה בשעה אחת. אם רוצים לתאר את מזג האוויר באפ סטייט ניו יורק אז המילה "מחורבן" תתאים.
אני שוקל לתבוע את ארצות הברית של אמריקה. העילה: מזג אוויר שערורייתי. בעשר דקות מתחלפות פה ארבע עונות. מה החזאי מבין? הוא לא מבין כלום. חוץ מהמשפט הקלאסי "הביל במישור החוף" נותנים פה בתחזית את כל האופציות מדי יום, משרב כבד ועד קרה במקומות הנמוכים. יש פה שתי עונות שנה חורף קפוא, והעונה ההיא שמערבבת את כל השאר. אפילו בישראל הטבע מסודר יותר.
שינויי מזג האוויר טלטלו את הגוף, ומה שהתחיל בהצטננות קלה הידרדר לקריסת מערכות. דווקא לפני היציאה הראשונה שלנו ממחנה הקיץ בספראוט לייק והנסיעה עם הילדים לחופשה קצרה בניו יורק אחד משיאי החוויה שלנו במסע האמריקאי הזה העיניים דמעו, האף דלף, הגרון התנפח, האוזניים נאטמו, השיעול הזכיר את פנימית ה', וקולות בראש לחשו לי "תכתוב צוואה, תכתוב צוואה".
לא כיף לנסוע חולה לניו יורק, אבל סיפרו לי שגם ניו יורק קצת חולה.
כבר כשנחתנו ונסענו מניוארק למחנה הזהיר אותי ג'ף הנהג ואמר "אל תעזוב לילדים את היד כשתהיו בניו יורק", אשתו טרייסי השביעה אותי "שלא יתקרבו למסילה בסאבוויי כי דוחפים ילדים אל הרכבות", בהמשך המנהלת האדמיניסטרטיבית פיית' חזרה ואמרה ש"אם הילד צריך לשירותים, תחכה לו מחוץ לתא", וכשאיש התחזוקה סקוט ראה אותי הולך עם המזוודה לכיוון האוטו לקראת הנסיעה לתפוח הגדול, כל מה שהיה לו לומר לי כשנופף הוא "שמור על עצמך ובעיקר על הילדים". מה זה?? לטיול בארץ דאעש יש פחות אזהרות מסע.
אלפי ילדים נחטפים מדי שנה בארצות הברית, והדבר האחרון שהורה צריך זה תמונה של הילד שלו על קרטוני החלב. כן, כבר הפסיקו עם זה, אבל הבנתם את הכוונה. המטרה: לכבוש את מנהטן כשכל כוחותינו שבים הביתה בשלום. אז התדרוך לילדים לקראת הנסיעה היה פשוט מאוד: אתם לא עוזבים את הידיים שלי ושל אימא, שמעתם! וחזרה על זה עשרים פעם.
כבר בתחנת הרכבת בעיירה פוקיפסי הצמדנו אותם אלינו, ורק כשראיתי שפרק היד של הקטנצ'יק מתחיל להכחיל הרפיתי קצת את האחיזה. מי רוצה לגור בעיר-מפלצת שבולעת עוללים? איך אפשר לגדל ילד שלא יכול ללכת בבטחה לבית הספר שלו, או לגינה הציבורית, או לחבר? מיהם ההורים שמסוגלים לחיות כך בחרדה מתמדת?
כצפוי, ניו יורק אספה אותנו לחיקה ושבתה את הלב ללא כל מאמץ.
אחח ניו יורק. עיר הערים, יהלום אורבני, בירת הקפיטליזם, התגלמות הגלובליזציה, סמל האימפריה האמריקאית, המקום בו כל אחד יכול להאמין שיום אחד הוא יהיה דונלד טרמפ, אם רק יקבל צ'אנס כנהג מונית פקיסטני. בניו יורק עצמה חיים 8.5 מיליון בני אדם, מתוכם 9.1 מיליון ישראלים. באמת. כולם פה. תפתחו רגע את הדלת ותדפקו אצל השכנה ממול, נו, פתחה? ברור שלא. היא מלמדת כרגע עברית בניו ג'רזי.
כמו ישראלים טובים נפלנו על חברה של אשתי ובעלה שגרים ברחוב 53 מערב פינת שדרות כיף-כאן, פרקנו מזוודות, והתנפלנו מיד על האי. הילדים הוקסמו מגורדי השחקים, רבבות האנשים ברחובות, הגודל, העוצמה, והתמזגו בטבעיות לתוך הקצב הרצחני והטירוף של המקום הזה. ילדים ורסטילים שמתאימים את עצמם מיד לסביבת המחיה, בין אם מדובר בג'ונגל טבעי בתוכו נמצא המחנה, או ג'ונגל אנושי נוסח מנהטן. כשהלכנו לווילג' הם השתכשכו במזרקה, מימינם ניגן מתופף שחור כאחוז דיבוק, משמאלם אישה צרחה ויללה במשך דקות ארוכות לתוך הסלולרי שלה, לפנינו טרנסג'נדרית הורידה חולצה וחשפה שדיים, והיה ברור שזה עוד יום רגיל בוושינגטון סקוור.
את היום השני באי כבר הפכנו לטיול משפחות, כשחברנו לחברים שלנו מאיה ואלון ושלושת ילדיהם העושים שליחות בבוסטון והגיעו לתפוח הגדול. לא יודע למה, אבל כשהלכנו ברחובות היה מסביב שקט של כפר. רק אותנו שמעו. סופרי ומשוררי ניו יורק עוד יספרו וישוררו על הרעש ממופע האימים של הילד בחגיגות יום העצמאות הצרפתי ברחוב 60, ויכול להיות שתהיה מתיחות ביחסים עם הבית הלבן בעקבות צרחות ה"לא קונה!!" שלי בין השעות 09:00 ל-21:00 במשך שלושה ימים.
מה לעשות, השפע סחרר אותם. בעוד אשתי שמרה על איפוק ראוי לציון ושמרה כוחות ומזומנים להתפרעות באאוטלט שסמוך למחנה הקיץ שלנו, הילדים רצו לקנות כל מה שהם ראו, כולל עמודי חשמל ופחי זבל. בכל זאת, ניו יורק. באיזשהו שלב הייתי רחוק שני גיהוצים של כרטיס אשראי מהתקף לב, אבל אלון קרדיולוג ככה שהרגשתי די נוח להתמוטט לצד שאר הגברים של שדרות מדיסון, שמחכים לנצח לנשותיהם עם שקיות ביד באמצע החנות. כשביקרנו בבית המקדש ע"ש סטיב ג'ובס החנות של אפל בשדרה החמישית כולם, כולל התיירים מיפן, הבינו שמה שממש חסר לשניים שלי בחיים הוא אייפד עמיד למים.
הילדים שמרו על משמעת, נתנו ידיים, נשארו צמודים כל העת, וכשהם גלשו בכיף בגינת השעשועים כאילו כל שבת אנחנו בסנטרל פארק היה לי ברור מיהם ההורים האלה שמוכנים לחיות בחרדה מתמדת במנהטן כולם! פאק יס! רק תנו הזדמנות לרילוקיישן, אפילו רישיון להפעיל עגלת דונר-קבב יספיק כדי שנארוז. לא לצורך ירידה, חלילה, אלא רק כדי לחיות קצת במקום הכי נכון בעולם, להיות במרכז המסיבה, להרגיש מקרוב את הלב הפועם של הציוויליזציה. כן, יש סכנות, כמו בכל מקום, אבל גם לנו מגיע לצעוד בשדרה החמישית של החיים.
הילדים ידעו להתענג על המסעדות הטובות, התפעלו מהסאבוויי, התלהבו ממכוניות היוקרה ששעטו ברחובות העיר, צעדו לצד המיליונים בשדרות, נהנו לגמוא מרחקים ברגל, ואין ספק שהיה טבעי להם לגור שנה-שנתיים באפר איסט סייד אם רק היה לאבא שלהם כסף, ויזת עבודה ומקצוע אחר כדי לאפשר את זה. אתם יודעים, לחיות קצת אחרת, לנקות את הראש, להתנתק, והרי אם כבר לגור באי בודד, אז רק במנהטן.
לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי