חיים של אבא: כך נסעתי לחו"ל והתחלתי להאמין

ארז מיכאלי נסע עם משפחתו להדריך במחנה קיץ ציוני בניו יורק. דווקא שם, הרחק מהארץ הקטנה שהשאיר מאחור, הוא התחבר לאמונה, אבל בדרך שונה מזו הנהוגה בארץ. שבוע שני לגולה

08/07/2015
אשריי המאמין(צילום: מערכת וואלה! NEWS, ארז מיכאלי)

אל הבמה עלו שני בחורים ושתי בחורות, ובידיהם גיטרות. הם פצחו בשירה של אחד המזמורים בסידור וכל יושבי בית הכנסת – נשים וגברים, בחורות ובחורים, ילדות וילדים – הצטרפו אליהם. ברקע נשמע פכפוך המים בנחל הקטן שזורם סמוך לנו, אוויר הבוקר היה צונן, והשירה בצוותא השרתה נינוחות, והעבירה את הגוף והנפש לאט ובזהירות אל תוך יום חדש.

יעל, אחת המדריכות, עמדה במרכז במת העץ לבושה במכנסיים קצרים ובחולצה קצרה. היא ביקשה מכולם לפתוח את הסידור, והנחתה את תפילת שחרית. כמה מהבחורים בקהל עטו טלית והניחו תפילין, ונענו בטבעיות להוראותיה וברכותיה, בדיוק כמו השאר. בני ישב לשמאלי, אשתי ובתי לימיני, וכך, כשארבעתנו יושבים יחד על אותו ספסל, דפדפנו למזמור ק"ן מספר תהילים כדי לשיר עם הקהל הגדול.
אני לא אדם מאמין, אבל למה שראו עיני האמנתי גם האמנתי.

משדר ענווה ושיוויון. בית הכנסת במחנה הקיץ הציוני בספראוט לייק שבניו יורק(צילום: מערכת וואלה! NEWS, ארז מיכאלי)

בית הכנסת במחנה הקיץ הציוני בספראוט לייק שבניו יורק הוא מבנה פשוט וצנוע, עשוי עץ, ופתוח לארבע רוחות השמיים. אין בו אריגים יקרים, נברשות אדירות או תשמישי קדושה מרהיבים. כשמו כן הוא, ומלבד תפילות הוא מהווה מעין מרכז כינוס לקהילת החניכים והמדריכים, ומשמש לאירועים, הופעות ולימוד. בית עץ זה משקף יפה רוח שונה של יהדות בכך שכל כולו אומר ענווה ושוויון.

בפוסט הקודם

חיים של אבא: איזראלי בוי ואמריקן גירל

לכתבה המלאה

"אין סיבה שבני ובתי לא ישבו על ספסל אחד"

כל כך שונה ממרבית בתי הכנסת בישראל, הבנויים לפי נוסח הזרם האורתודוקסי חמור הסבר והקנאי, שהשתלט על התפישה לגבי היהדות ה"נכונה", ולמרות ששבעים פנים לתורה, הזרם הזה הפך לפנים היחידות שמרבית הישראלים מכירים בגלל פוליטיקה נכלולית, אינטרסים של חצרות רבנים ומסורות רחוקות שהתפתחו בתרבות שונה לגמרי מזו של ימינו. תפילת השחרית בספראוט לייק עוררה מנבכי התודעה את אותה תחושת מבוכה שאפשר לתמצתה כך: במקום לחבר, מרבית בתי הכנסת בישראל דווקא מפלגים.

הרי אין סיבה שבני ובתי לא ישבו יחדיו על אותו ספסל במהלך התפילה; אין צידוק לזה שאשתי תשב מאחור, מוסתרת על ידי וילון ב"עזרת נשים", ונשים לא תשבנה לצד הגברים במרכז ההיכל; החלוקה לבתי כנסת אשכנזיים ומזרחיים ודאי לא תורמת לקירוב לבבות ורק מאפשרת לשד העדתי דרך נוספת לגלות את פניו. מרבית בתי הכנסת בישראל למעשה מבקשים להנציח חברה פטריארכלית, המחולקת למחנות ועדות.

חיים של אבא. ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חוויה יהודית אחרת(צילום: מערכת וואלה! NEWS, ארז מיכאלי)

איש באמונתו יחיה, שו?נו?ת היא חיובית, וכל חברה אנושית היא הטרוגניות, אבל למה למען השם – הו, האירוניה – נשים צריכות להיות מופלות? אגב, הארכיאולוגיה והמקורות מוכיחים שלא היו מחיצות בין המינים בבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל. ולמה שלא יגור זאב עם כבש, ותימני עם פולני ירבץ באותו היכל? מדוע קהילות שהגיעו מתפוצות שונות עדיין צריכות להתפלל בנפרד, גם כשהן חיות יחד על אותה אדמה ותחת אותה שמש? עבור רבים מאיתנו מדובר בחלוקה מיושנת וזרה, תרבות-עבר שמתבצרת בתוך ימינו וכופה עלינו את עצמה.

חוויית יהדות אחרת

לפחות אותם בקרים של תפילת שחרית מספקים לילדים המנומנמים שלי חוויית יהדות אחרת מזו המוכרת להם בישראל. יהדות הגיטרות על הבמה והישיבה יחד עם אימא ואבא, נראים נכונים ומוצלחים יותר מכל חלופה אחרת.

כשהמילה "ישראל" נצעקת וחלק מהיושבים אף קם ממקומו ומניף אגרוף אל על(צילום: מערכת וואלה! NEWS, ארז מיכאלי)

מפעל הדת מנוהל על ידי בני אדם, ולכן לעולם ידמה לנהר של אמונה המתפצל לנחלים רבים ומהם לרבבות פלגים. הפוך מדרך הטבע, בה היובלים מתאחדים לנהר אחד גדול ושופע.

במחנה הזה שבניו יורק לא מוכרים חוטים אדומים שמבטיחים הגנה מפני עין הרע; אין באבא ספראוט לייק המתהלך בחליפה יקרה ומספק ברכה בעבור חופן דולרים; לא תמצאו חצרות רבנים שהפכו לתעשייה המגלגלת מיליונים וידיה מלאות אינטרסים בזכות קשריה המיסטיים לעולם הנסתר, הנסתר בעיקר מעיני המאמינים התמימים ומעיני שלטון החוק; איש לא מקיים פולחן קברי צדיקים, ולא מדבר בפסקנות ובביטחון בשם השם, כאילו דבריו הם דברי אלוהים חיים. רק ילדים ומבוגרים שמתאספים זה לצד זה בבית הכנסת, ושרים יחד בכוונה גדולה, בלי מחיצות, ללא הבדל של מוצא או מין.

מחנה הקיץ הזה ממוקם באחד ממחוזותיה של מדינת ניו יורק, דאצ'ס שמו, מחוז הררי ועתיר יערות, שהאוויר הנקי והמתוק בו פרוס מעליו כשמיכה של אמריקאיות נעימה ובוטחת, ואוושת צמרות העצים משמשת כפס הקול של חיי תושביו. רחוק מאוד מישראל הקטנה, הרועשת והמאובקת, המאוימת מבחוץ ומבפנים. בסוף כל ארוחה כוללת ברכת המזון את השורה "הרחמן הוא יברך את מדינת ישראל", כשהמילה "ישראל" נצעקת וחלק מהיושבים אף קם ממקומו ומניף אגרוף אל על. בתפילת שחרית מתפללים יושבי בית הכנסת – נשים וגברים, בחורות ובחורים, ילדות וילדים – למען ישראל, כולם יחד, במפגן של שוויון ואחווה. האם התפילות יישאו פרי? אשרי המאמין. האם זאת הדרך הראויה? במקרה הזה אנחנו מאמינים בני מאמינים.

לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי

  • חיים של אבא

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully