תקציר הפרקים הקודמים: אחרי טיסה טרנס אטלנטית מתישה, הגענו לספראוט לייק שבניו יורק לחודשיים של עבודה וכיף במחנה הציוני של תנועת "יהודה הצעיר". בעוד אשתי ואני צללנו מיד לתוך עבודת היומיום, כל אחד מהילדים קיבל את הרילוקיישן קצת אחרת.
ביקשתי שיעזוב את הרגל שלי ויחזור לילדי הקייטנה, אבל הוא סירב. מסע השכנועים נכשל. בלית ברירה דחפתי את הילד לידיה של המדריכה אריקה, וכשהם התרחקו לתוך חדר האוכל ראיתי אותו מושיט אליי יד קטנה ובוכה את נשמתו עקב הפרידה שכפיתי עליו. דמעות, דלת נסגרת, כתוביות, סוף פרק 5 עונה 1 של הדוקו-טלנובלה "לב שבור", בה הילד מככב ואותה הוא מביים ומתסרט בעצמו.
הוא ילד סתגלן, אבל השינוי הזה הוא כנראה שונה עבורו. בגיל שש, ועם אוצר מילים של שש מילים באנגלית, ההבדל בין שלושת הימים הראשונים לשהותנו במחנה שבספראוט לייק ניו יורק, לבין ההמשך, היה קשה עבורו. בימים הראשונים הוא נהנה לנסוע עמי ברכב השטח ולעזור לי בעבודה, להתערבב עם כמה מהמדריכים הישראלים בצוות של אשתי, וליהנות מהמרחבים. כשהמחנה החל בשגרת יומו והוא נאלץ ללכת לגן/קייטנה של המקום, גם הברוקרים בוול סטריט שמעו את מחאותיו.
בהתחלה חשבתי שהילד מקולקל, אולי משהו לא בסדר במגעים מאחורה, הרי זה סוג של גן עדן פה, ואפילו גן עדן ציוני. אבל אחרי כמה פרידות ארוכות ושיחות יותר ארוכות, הבנתי ממנו למה הוא לא ידרג כרגע את מחנה הקיץ בספראוט לייק ברשימת היעדים הנחשקים בתבל. מה שלנו נראה כמו גן עדן, לילדים זה לעתים סוג של גיהינום.
לפני כן, כמה מילים על המחנה: מדובר בארץ לעולם לא שבה כל הילדים הם פיטר פנים קטנים, המרחפים כל היום בין אטרקציות מגניבות לחוגים כיפיים, ומתפילת שחרית ועד לכיבוי האורות הם חווים אוברדוז של הנאה. אחרי שלושה שבועות הילדים כל כך מלאים בחוויות, שמספיקה לחיצה קטנה על הלחי כדי שישפריצו עליך שלוש שעות רצופות של סיפורים.
תחילה נקטנו בגישה של אם הוא לא רוצה ללכת פה לקולג', אז שיצטרף לביזנס של אבא ויעזור למלא ג'ריקנים, להקים מערכות סאונד ולהעביר ציוד מפה לשם, ורק אז ילך לגן. להקל עליו את הקליטה. את השבת ניצלנו כדי לחבר אותו לילדים ישראלים אחרים של צוות העובדים, והיה ברור לנו ולו שמתחילתו של השבוע החדש הוא ילך בלי קונצים, אבל פרק 6 של "לב שבור" סיפק קליף האנגר נוסף.
הבעיה הייתה שהוא מבלה את היום עם ילדים שהוא לומד להכיר, רוב המדריכות אינן דוברות עברית, ובנוסף הוא נתקל מדי פעם בי ובאשתי כחלק מעבודתנו במחנה ורוצה להיות איתנו, כך שכל זה יצר אצלו מיקס לא בריא, שהוביל לתסכול. ועדיין, הייתה חסרה חתיכה לפאזל. היינו צריכים לברר למה כשהוא לא בקייטנה הוא פורח פה, וכשהוא נאלץ ללכת אליה הוא קמל.
לקחתי אותו לשיחת מאנו-א-מאנו מתחת לעץ הדולב הענקי, ישבנו על חצי ליטר מים מהחבית, וביקשתי ממנו לספר מה מפריע לו. משעמם לי, הוא התלונן. אולי כי הוא נאלץ להתערבב שם עם ילדים בני שלוש וארבע, וגן סטייל בית קטן בערבה ממש לא מתאים לו. הפעילויות בחלק מהזמן פחות הולמות את גילו. הוא נתן שם עוד כמה סיבות פחות רלוונטיות, אבל כשמקשיבים לילדים היטב ויודעים לברור את המוץ מן התבן, מקבלים מהם את המפתח הנכון למנעול הנכון. עכשיו, כשידענו מה עוד מפריע לו, דיברנו עם המדריכות וידענו איך להפוך לו את המחנה לגן עדן.
אצל הילדה הסיפור היה שונה לגמרי.
הנשק הכי חזק ועצמתי של ארצות הברית הוא לא טילים בליסטיים ומטוסים חמקניים, אלא הסרט החדש של אשטון קוצ'ר והסינגל האחרון של ביונסה. הוליווד היא הדרך הכי יעילה לשלוט בכל פינה בגלובוס. סרטיה מהירים יותר מכל נושאת מטוסים, והם מסייעים לדוד סם לגייס את האוכלוסייה המקומית לצדו בצורה אפקטיבית יותר מכל גנרל עם רמקול ידני. לכן לגדולה לקח בערך 13 דקות להתאקלם לסביבה, ולהבין שהיא חיה עכשיו בתוך עוד אחת מאותן סדרות הנעורים האמריקאיות בהן היא צופה בבית.
ביום הפתיחה פלטו עשרות ג'יפים פלטו את דור העתיד של יהדות ארצות הברית אל המדשאות, ואחרי דברי הברכה בפתיחה נשלחו כל הקידס לבדיקת כינים אמנם יישור קו, אבל בשם הציונות נראה בזה הומאז' לדי-די-טי שרוסס על העולים החדשים לארץ ישראל והסתבר לי שהבדיקה מצאה שהבת שלי נשאית, ונשלחה לבידוד. הלכתי למרפאה כדי לנחם אותה ולהוציא אותה מהבאסה, אבל מצאתי אותה יושבת שם מבסוטה ומצחקקת עם חברותיה החדשות באנגלית, בזמן שאחת האחיות מרחה על ראשה חומרים כימיים שאסורים על פי אמנת ז'נבה ונחשבים לנשק להשמדה המונית גם כשלא מדובר בכינים. אחרי ששמעתי שעלות הטיפול 200 דולר (!), הגיע תורי לגרד בראש ולחשוב מאיפה לגרד את הכסף.
וכך, מדי יום, הילדה הולכת ומתרחקת לתוך האמריקאיו?ת שסביבה. ראיתי אותה בחוגים השונים מצחקקת באנגלית עם החברות החדשות, ובשבתיאדה הפנינג לקראת כניסת השבת, ובעיקר מילה המוכיחה שהסיומת יאדה יכולה לתת לכל דבר נופך של אירוע היא הסתובבה מלאת ביטחון בין התחנות, כאילו היא גרה בניו רושל ובאה לפה מדי קיץ. בחדר האוכל, כשהיא ישובה בין שאר הבלונדיניות ושרה איתן את הברכות, היא נראתה לי כמו הבת שלי מהיקום המקביל, זה שבו אני עושה רילוקיישן בעקבות משרה בניו יורק טיימס, ומחזיק בית קיץ במיין.
בשונה מאחיה, היא מבינה את השפה, היא מוקפת בבני גילה, והיא במקום אחר, אחרי שספגה דרך המרקע והאוזניות מספיק אמריקה כדי להתמזג לתוכה בטבעיות ברגע האמת. ליד הסלטים זרקתי לה מה נשמע והיא ענתה לי בחצי חיוך "וואט?", במה שנראה כמו סצנת הסיום של פרק 8 עונה 1 בדוקו-טלנובלה "ג'ואיש פרינסס" שהיא יוצרת. חייכתי. יאללה, העיקר שהילדה חיה בסרט שלה והילד יוצא מהסרט שלו, ושרק ייהנו פה בחודשיים האלה, ויתאווררו קצת מהסדרה הקשה לצפייה הזאת, סדרת חיינו, הפאקינג מידל איסט.
לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי