מדעני כל העולם, סטופ כדור הארץ: תהפכו 12 שעות לשעתיים, ומהר. מישהו חייב לבטל את הוויה דולורוזה הזאת שנקראת טיסה טרנס-אטלנטית. פרס הנובל מובטח. האוקיאנוס האטלנטי גדול באופן מוגזם וצריך לכווץ אותו. נו די, זה לא נראה אתגר כזה מסובך, אולי משהו עם מנועים גדולים ויעילים יותר שיטיסו אותנו מהר יותר. המדע כבר העלים את האסימון, הווקמן, הפילם והפרטיות, אז למה ש-500 מדענים בכירים מכל העולם לא ייקחו איזה סוף שבוע משותף במדשאה ליד מאיץ החלקיקים ההוא בשווייץ, ויגמרו אחת ולתמיד את הנצח הזה שנקרא טיסה טרנס-אטלנטית?
טסתי עם הילדים לארצות הברית. אשתי כבר חיכתה לנו שם, במחנה הציוני. זה מחנה ציוני אחר, בספראוט לייק שבמדינת ניו יורק, בלי בוז'י ובלי ציפי, רק יהודים אמריקאים, ערכים, נחל קטן שעובר ליד, והרבה עצים מסביב שמסתירים את שאר הסטייט. השארנו את ישראל עם דאעש, חום יולי-אוגוסט ומדוזות, ונסענו לחנך את מי שיהיו ראשי איפא"ק בעוד 30 שנה, ויסייעו לנו, החבר'ה מהולילנד, לממן הקמת בתי חולים, לפתח מערכות נשק ולפתוח את הדלתות הנכונות בקונגרס. אבל כדי להגיע לכל הטוב הזה צריך לחצות ים, יבשת, אוקיאנוס וחלק מקנדה, וזה כבר מוגזם. בטח כשאת כל המרחק הזה והזמן הזה צריך לעבור עם ילדים. ועם ילדים של אחרים.
איך אפשר לטוס 12 שעות עד לניו יורק עם שני אלה, כשלעתים מספיקה להם רבע שעה בדרך לחולון כדי להוציא לי את הנשמה. עוד אחטוף תביעה ייצוגית משאר הנוסעים. לפני שנים טסנו לניו יורק עם אחיינים של אשתי, אז בני שנתיים וארבע, והייתי בטוח שאחרי ההתפרקויות שחוו בדרך אלעל תתיר הטסת ילדים רק עד ליוון וסביבותיה. ילדים לא בנויים לטיסות כאלה. גם לא מבוגרים בני מעמד האקונומי.
כבר בשדה הילדים היו שטופי אדרנלין. כשהמתנו בדיוטי פרי הם פצחו במונולוג של מתי-כבר-נטוס-תקנה לנו-תקנה-לנו-מתי-כבר-נטוס-תקנה-לנו, כשאני מנסח בלב נוסח מודרני יותר של תפילת הדרך, הכולל בעיקר תפילה שיישנו עד שננחת ביעד. לעזאזל, איך לא הכנסתי לתיק פד גזה ובקבוקון של אתר.
כשסוף סוף נדחסנו לתוך המטוס, נאלצנו לחכות 45 דקות על המסלול, ובינתיים הם פתחו כל אשנב, הרימו כל ידית, חיטטו בכל חור, ביררו איתי מה תפקיד של כל חלק כאילו שאני בניתי את המטוס, ושאלו בכל דקה מתי ממריאים, כאילו שהמפתחות למטוס ביד שלי ואני מעכב את העניין בכוונה. חמש דקות לפני ההמראה הם נרדמו. וזה היה מצוין, כי כשאתה מוקף מאות ישראלים במטוס, לך תדע מתי אחד מהם ידרוש מהדיילת למכור לו שוקולד, ולאיזה טראומה בנפשם הרכה יגרום השיימינג הזה.
טיסה טרנס אטלנטית היא מיקרו-קוסמוס לחיים עצמם. אתה מגיע לטיסה צעיר, רענן ומלא התרגשות, במהלכה אתה מזדקן ומתעייף והופך לחלק מהעדר שאוכל, שותה ורואה מה שנותנים לו, ובסופה אתה נראה כמו אחד שהגיע לגיהינום. האנושות מתחלקת לשני סוגים של אנשים: אלה שיש להם כפתור און/אוף ואלה שלא. חצי מהנוסעים נרדמו עוד לפני קפריסין, וחצי נשארו ערים כדי לחבוט במסכים האישיים שסיפקו חבילת בידור בהפסקות של רבע שעה. תמיד ממליצים בטיסות ארוכות לקום מדי פעם ולשחרר את השרירים, ללכת, לשתות מים, הרי אף אחד לא רוצה לחטוף קריש דם בגובה 30 אלף רגל, אבל נתתי לילדים לישון, סוג של רפואה מונעת עבור שאר הנוסעים.
בכלל, טיסות כאלה הן שוק לגוף בלי קשר לילדים. העיניים יבשות, הרעש של המיזוג והמנועים קבוע, אתה תוקע קוסקוס וקציצות עוף ב-02:30 בלילה וכל מרחב המחיה מתכווץ למושב של 53 סנטימטרים. העולם הופך לצינור מעופף ומחלקת התיירים היא החברה האנושית שאיתה אתה מפתח יחסים אינטימיים. הנה המשתעל משורה 32 יוצא מהשירותים, הנה הצעיר משורה 28 ששומע רוק באוזניות בפול ווליום יוצא להליכה במטוס, הנה האישה עם החולצה הכחולה שעומדת במעבר כל הזמן ומדברת עם חברה שלה. היי, דיילת, על תכעסי עליה, נו, את יודעת, זאת האישה עם החולצה הכחולה והשטויות שלה.
ניסיתי להירדם, וכשכמעט הצלחתי הילדה התעוררה מעל קופנהגן ודרשה לאכול. לפני איסלנד הילד התעורר גם הוא, ומאז הטיסה הפכה לאט לאט לסוג של נחיתת אונס. הם כל הזמן זזים, הילדים. כל הזמן. זזים. ומדברים. מדברים בקול רם. תהיו בשקט בבקשה, תפסיקו לפתוח ולסגור את המגשים של האוכל, תהיו בשקט בבקשה, תפסיקו לבעוט במושבים שלפניכם, תהיו בשקט בבקשה, לא מחליף אתכם שוב מקומות ישיבה, טוב בואו נחליף מקומות ישיבה, ננחת בעוד חמש שעות, תיכף אבקש מהדיילת מים, גם לי המסך כבה באמצע הסרט ולא צעקתי, ננחת בעוד ארבע שעות ו-58 דקות, תהיו בשקט נו, תעזוב אותה, תעזבי אותו, תעזבו אותי! מעל גרינלנד שקלתי לבקש מהטייס לזרוק אותי איפשהו על הקרח ומשם אסתדר, לפני קנדה מצאתי את עצמי שר בלב בלופ את "אינסיימה" של טוטו קוטוניו מאירוויזיון 1990, והיה לי ברור שאני ארד מהטיסה אדם אחר מזה שעשה בורדינג.
נחתנו. טרוט עיניים עמדתי מול שוטר משטרת הגבולות בשדה התעופה של ניוארק, ומתחתיי שני טרוטי עיניים קטנים שבכוחותיהם האחרונים מציקים זו לזה. הוא הביט בי, הביט בדרכונים, החתים אותם, ובקלות, ללא מאמץ בכלל, הצלחתי להבריח לארצות הברית טונות של עייפות.
לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי