פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בוכה ושואבת: להתראות ציצי, שלום משאבת חלב

      בטיפת חלב ביאסו את מיתר שליידר כשקבעו שהקטנצי'ק לא עולה במשקל. היא מגלה שלפתח יחסים אינטימיים עם משאבת חלב מטרטרת זה בלתי אפשרי ושמחה שהתעקשה להניק, אבל גם שידעה מתי להפסיק ולעבור לפורמולה

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "במקום אספקה שוטפת של רוגלעך וטילונים מחבל הטבור, הוא נאלץ כעת לעבוד עבור פת לחם ולינוק חלב במאמץ רב (צילום: Shutterstock)

      כבר חודש שלם שאני אמא. וכמו כל אמא, הגיע גם תורי להתייצב בטיפת חלב. אז אחרי התארגנות ליציאה מהבית שלקחה שעה ונסיעה שהיתה אמורה לקחת 4 דקות, אבל ארכה 24 דקות – הגענו לתור שלנו.

      שמעתי הרבה סיפורי אימה לפני הלידה על אחיות טיפת חלב שיפוטיות, קטנוניות, שמצקצקות בלשונן לעומת אמהות טריות ושבריריות ומוציאות אותן ממשרדיהן כשהן בוכיות ורצוצות. האחות שלנו דווקא ממש נחמדה. היא נעימה ומתעניינת, מקבל את פנינו בחיוך ושמחה לשמוע שאני עדיין מניקה.

      אבל אחרי שאני מניחה את יורש העצר על המשקל שלה, היא כבר נראית קצת פחות מרוצה. הסירו דאגה מלבכם – בכורי נולד באחוזון 200 בערך, הוא ממש לא בתת תזונה. אבל כשתינוק נולד במשקל שקרוב ל4.200 ק"ג, בטיפת חלב מצפים ממנו לעלות במשקל בקצב ההולם את מעמדו ומשקלו. ומה לעשות, שהתנאים מחוץ לרחם התבררו עבור בני כקצת פחות אידיאליים משהיו בפנים. במקום אספקה שוטפת של רוגלעך וטילונים מחבל הטבור, הוא נאלץ כעת ממש לעבוד עבור פת לחם ולינוק חלב במאמץ רב.

      "זה לא שאני דואגת, יש לו רזרבות", פותחת האחות ואומרת. להגנתה ייאמר שהיא רואה שחשוב לי להניק והיא לא רוצה לערער את בטחוני הרעוע ממילא. "אבל אולי ההנקה מעייפת אותו והוא לא מצליח לאכול את הכמויות שלהן התרגל ברחם". ביני לבין עצמי אני חושבת שאת הכמויות שהוא התרגל לצרוך אצלי ברחם, כל אחד היה מתקשה לעכל, אבל האחות בכל זאת ממליצה לי לשאוב עבורו חלב בין ההנקות כדי להגדיל את כמויות החלב וכדי שאוכל לתת לו תוספת. "השלמות" הם קוראים לזה שם. כמו השלמת הכנסה, רק בהנקה.

      אמא מחזיקה תינוק ויושבת על כסא נדנדה (ShutterStock)
      הלב שבור, הדמעות זולגות והתינוק צריך לאכול (Shtterstock)

      אני חוזרת הביתה מעט שפופה. כנראה שאין מנוס, אני והמשאבה שהבאתי מ"יד שרה" צריכות להתיידד ומהר, כי אנחנו הולכות לפתח מערכת יחסים די אינטימית. כל עוד הקשיים היו רק שלי – כאבים פיזיים, קושי פסיכולוגי עם התלות בשדיים שלי וכו' – ההתמודדות היתה נסבלת. עכשיו נוספים לתערובת הזאת חששות שהתינוק שלי רעב, שהוא לא מקבל כל מה שהוא צריך, שאין לי מספיק חלב בשבילו.

      בוכה ושואבת

      ואז העצב מתחיל לגאות בי. אז אני בוכה. בוכה ושואבת. הו, כמה שאני מתעבת את המשאבה הזאת. היא גורמת לי להרגיש נורא. אני שונאת את הרעשים שהיא משמיעה, את קולות היניקה והשאיבה, את טרטור המנוע שלה, את כוסות היניקה שנצמדות לי לחזה בלי שום חן ושום קסם. זה לא דומה במאום להנקה. אני יודעת שזו קלישאה שחוקה – אבל אני מרגישה כמו פרה חולבת. וזו הרגשה נוראית.

      אבל לא נוראית כמו ההרגשה שהיתה לי כשראיתי באיזו שקיקה הבן שלי בולע את הבקבוקים. הוא כנראה באמת היה רעב, אני חושבת לעצמי. "אל תקחי ללב" אומרת יועצת ההנקה. ומסבירה לי שמהבקבוק קל לו יותר לינוק מאשר מהציצי, ולכן הוא מסיים את הבקבוקים בשלוק. אבל הילד הציץ ונפגע. כלומר, הציץ שלי כבר לא כל כך מעניין אותו, וזה פוגע. הוא עכשיו בעניין של בקבוקים וההנקה הולכת ומסתבכת. השאיבות מרוקנות אותי פיזית ורגשית ואני מרגישה שאני כבר לא אני. אני מניקה כל 3 שעות ובין הנקה להנקה אני שואבת. יום ולילה. על כל 80 מ"ל של חלב שאני מצליחה לשאוב, אני בוכה 160 מ"ל של דמעות. אחרי שבועיים של סבל ומאבקים אני מחליטה בלב כבד שהספיק לי.

      תקע גרעפס של גבר ונרדם

      אז עכשיו אני יושבת לי בבית עם חזיית לחץ מלאה בעלי כרוב. החזה שלי גדוש, הלב שלי שבור. אני עדיין בוכה לא מעט. עצוב לי נורא שלמרות כל ההכנות וכל הרצון הטוב לא הצלחתי להניק. ולמרות שהבטחתי לעצמי שאני אדע לשחרר אם זה לא יילך, גם את זה אני לא ממש מצליחה לעשות ואני מרגישה כמו כישלון. בעצם היחיד שמרוצה פה מכל הסיפור זה הבן שלי. לי רעדו הידיים בפעם הראשונה שהכנתי לו בקבוק של תמ"ל, אבל הוא אפילו לא מצמץ. פשוט פתח את הפה הקטן שלו כמו אריה, אכל, תקע גרעפס של גבר ונרדם.

      בעוד שבוע כל זה יהיה כבר מאחורינו. הגודש יירד, הכאבים יעברו, הבקבוקים ייראו כאילו הם תמיד היו פה ואני אפילו אחזור ללבוש את החזיות היפות שלי. הצלחתי להעניק לבני 6 שבועות של חלב אם. חודש וחצי של הנקה מאתגרת ומתגמלת. אני שמחה שניסיתי והתעקשתי, וגם שידעתי מתי להפסיק.

      לפוסט הראשון של מיתר בבלוג "לאכול אותך"