הכי טבעי בעולם?

אני, איך לומר, לא בדיוק נערת הפוסטר של חיבור לטבע. קמפינג עושה לי פריחה, אני מעריצה מושבעת של תרופות לשיכוך כאבים (מרק עוף זה טעים מאוד. אבל כשאני חולה – תנו לי אדויל, אקמול, דקסמול, מורפיום...) והמחשבה על טבעונות עושה לי חשק לשווארמה (אבל מאז ההיריון כל דבר עושה לי חשק לשווארמה, אז זה לא חוכמה).

לפני שנכנסתי להיריון, היו לי המון חרדות וחששות מהמצב הקיומי הזה שבו יצור אחר גדל בתוכי, ניזון ממני, לוקח בעלות על הגוף שלי –מרחיב, מותח, מגדיל... מכתיב לי מה מותר לאכול ומה אסור, כמה לשתות ומתי לעשות פיפי (אגב, בהיריון, התשובה לשאלה הזאת היא תמיד תמיד: עכשיו! ברגע זה!!!!). ואח"כ עוד מגדיל לעשות – מפלס את דרכו החוצה מגופי, במה שהוא ללא ספק התהליך המרהיב והמחריד ביותר הקיים בטבע. וכאילו שכל זה לא מספיק, הוא גם אמור לקבל את כל הארוחות שלו מהציצי שלי.

אני חייבת להודות שהנקה תמיד הייתה בעיניי כמו חולצת בטן - יפה, אבל בעיקר על נשים אחרות. לא עליי. ומכל השינויים שעברו עליי בהיריון, זה כנראה היה המשמעותי ביותר. כי איכשהו במהלכם של תשעה חודשים, עשיתי סיבוב פרסה והגעתי למסקנה שאני הולכת ללדת בלידה טבעית לא מאולחשת ואפילו להניק.

עם כל הכבוד לטבע, לא אחת כמוני תשאיר את הדברים האלה ליד המקרה. ולכן, ההכנות לפרוייקט הלידה הטבעית כללו בין השאר: קריאת אינספור מאמרים, ספרים ובלוגים על לידה טבעית והנקה, צפייה בסרטונים הזויים ביו טיוב (על אחריות הצופה בלבד), ולסיום סיומת – גם גררתי את בעלי לקורס הכנה ללידה טבעית והנקה שמועבר על ידי מישהי שבאותה מידה יכולה להעביר קורסי הכנה לאשפוז כפוי (סירייסלי, המדריכה חמודה והכל, אבל לא כל הברגים שלה במקום). מה אני אגיד לכם? היה שווה את הכסף ולו רק בשביל לראות את הפרצוף של בעלי כשהמדריכה העבירה בין המשתתפים שק וכל אחד בתורו שלח פנימה יד ושלף דגם של פטמה.

הכנה להנקה זה מעולה. חשוב לדעת למה זה כל כך טוב לתינוק (כי זה המזון הכי מזין והכי מותאם לו באופן אישי וספציפי, כי זה מלא בנוגדנים שמחזקים את מערכת החיסון שלו ועוד) ולך (כי זה עוזר לכווץ את הרחם בחזרה לגודלו המקורי, כי זה מזרז ומחזק את החיבור שלך לבייבי), למה לצפות ואילו קשיים יכולים להתעורר בדרך (הרבה. אבל לרובם יש פתרונות).

אבל שום דבר לא יכין אותך להרגשה של הפעם הראשונה. הייתה שם שנייה של היסוס (שלי) – כאילו, באמת? פשוט לשלוף שד ולדחוף לו לפה? ואז הוא פתח את הפה הקטן שלו כמו אריה והתחיל לינוק. וזה לא שינה שאני מעולם לא הנקתי לפני כן ושהוא לא ינק, או שאני לא הייתי בטוחה אם ארצה ואצליח... זה פשוט קרה. אני הנקתי והוא ינק.

אני זוכרת את הפנים של בעלי ושל אמא שלי כשהם ראו אותי מניקה אותו. אני זוכרת שהסתכלתי עליו מחובר אליי והרגשתי כל יכולה. אני במו גופי, במו עצמי, הבאתי לעולם את התינוק הזה ומסוגלת להזין ולקיים אותו. איזה טריפ.

אבל האידיליה במקרה שלי לא נמשכה זמן רב. הנקה זה כואב. מאוד. מדובר באיבר מאוד רגיש ובדרך כלל לא חשוף, שבן לילה הופך להיות מוקד התרחשות סואן. כל שלוש שעות האכלה, שיכולה להמשך בין 20 דקות לשעה... מכירות איך בתחילת הקיץ, כשחוזרים לנעול את כפכפי האצבע אז נהיה כמו שפשוף צורב כזה בין הבהונות כי הן לא רגילות לחיכוך? אז כזה. רק בפטמות. אאוץ'! ועכשיו לכי תשברי את הראש איך להתנגב אחרי מקלחת בלי שהמגבת תיגע לך בפטמות...

ועוד לא אמרתי מילה על הגודש. גודש זה... זה כמו... נכון מסאז' באבנים חמות? אז כאילו לקחו שתי אבנים חמות כאלה וסגרו לך אותן בתוך השדיים. הכל קשה, בוער, כואב... זה אמור להשתפר אחרי כמה ימים... ובאמת יש הקלה, אבל שבוע אחר כך שוב. ויש גם סדקים, ופצעים...

אבל כל זה לא משנה לי. כי אני נחושה להניק את התינוק שלי. אני לא הראשונה שמתמודדת עם אתגרים בהנקה, ולא האחרונה. טלפון ליועצת הנקה, שמגיעה אליי, תומכת, עוזרת, נותנת כמה טיפים טובים והמצב משתפר. זה עדיין לא פשוט כמו שחשבתי שזה אמור להיות (חשבתי שטבעי=קל), אבל אני מתמודדת בגבורה. וכולם מסביב מאוד מעודדים ומבטיחים שתוך כמה שבועות זה כבר יהיה קלי קלות. ובינתיים, אני!!! מניקה!!! מי היה מאמין? אולי אני אפילו אנסה למדוד חולצת בטן מתישהו. אחרי שאני אחזור לגזרה, כמובן.