את המונח "נסטינג", או קינון בעברית, שמעתי לראשונה כששאפתי ונשפתי עם אשתי בקורס הכנה ללידה ב-2004. ההריוניות שם דיברו על זה שהן מסדרות, מתייקות, ממיינות, קונות, מחליפות, מזיזות, מארגנות, וכמו ציפור המצפה לגוזליה, כך מכינות את הבית לתינוק. דברים כמו סידור ספריות באמצע הלילה, מיון תמונות לאלבומים בשש בבוקר וניצול השבת כדי לנקות את הבית, אחרי שכבר עשו זאת ביום שישי. היה נראה לי אז שזה כנראה שילוב של עודף הורמונים עם אינסטינקטים אימהיים ופעלתנות נשית טבעית. אנחנו הגברים, בוגרי אותו קורס, בעיקר התארגנו לטורניר יורו 2004 באותו קיץ.
הקוראים האדוקים של המדור כבר יודעים שמדי כמה חודשים אשתי יוצאת להדריך ג'ואיש אמריקנס שבאים לישראל לעשרה ימים של תגלית, ובזמן שהיא מראה להם שיש לנו פנטסטיק קאנטרי, אני מפתח את החינוך האוטודידקטי של הילדים, סובל מאוברדוז של גרעינים וחי על הספה. אבל הפעם גם לי הייתה תגלית קטנה. הסתכלתי לרגע על כוננית הספרים שלנו, פתאום טיק עצבני בעין ומאז הכול הידרדר.
לכולנו יש איזושהי כוננית בכניסה לבית, מן מחסן שונות שכזה, שמתערבבים בו מפתחות, ציורים מהגן, מעטפות ועוד כל מיני דברים שהנחנו שם בשנת 2007, חיפשנו אותם לאורך שנת 2009, ומצאנו אותם במקרה אתמול. פתאום זה הפריע לי בעין. התנפלתי על הכוננית באמוק. הכול נזרק. מכתבים מהבנק נזרקו ללא מחשבה שנייה, יצירות של הילד מפני שנתיים הושלכו לפח ללא מצפון, תמונות משפחתיות מקומטות שנשכחו נגרסו ללא מצמוץ. אין סנטימנטים, רק ניקיון וסדר.
בסופו של אחר צהריים חיובי הכוננית עמדה שם מסודרת לתפארת. וזהו, הגוף נכנס לשוונג. רץ בבית מפה לשם, סוחט סמרטוט, מביא מברג, ממלא דלי. אחרי שפתחתי את הסתימה הקטנה באמבטיה, קפץ עוד פיוז. די! נמאס לי להתקלח עם בובות פאוור ריינג'ר ולדרוך על מגרפות צעצוע! אספתי את הכול לתוך שקית. "שחק עם זה בים, לא באמבטיה", נבחתי לעבר הילד, תוך כדי שאני ממשיך עם סמרטוט לנקות את התריסים אחרי כל האובך שהיה. הילדים לא הבינו מה קורה לי וחשבו שזאת כנראה הדרך שלי להתמודד עם הבדידות.
אחרי שגמרתי לקפל כביסה ולפזר אותה בארונות בחיי, הדברים שאתה מגלה על עצמך, מי צריך מדיטציה במדבר, מספיק שהאישה הולכת לכמה ימים הסתכלתי קצת למטה ובמקום כרס קטנטנה ראיתי שם גבר בחודש שלישי. מה קורה פה? יכול להיות שיש לי צניחת טסטוסטרון וייצור של אסטרוגן? אני חייב לעשות נסטינג גברי יותר! הבטתי בקירות, פתאום טיק עצבני בעין ומאז הכול הידרדר עוד יותר.
חשתי גועל נפש. זה כבר לא הלבן הבוהק מלפני שנתיים, אלא גוון לבן-צהבהב שבא לי רע. למתבונן מהצד הקירות נראו אחלה אבל אני ראיתי עליהם מושבות חיידקים, כתמים דביקים, בקיצור מלחמה שצריך לנצח. חייב לצבוע-לצבוע, קניתי גלון צבע לבן-מט, חייב לצבוע-לצבוע, שלפתי את הסולם, חייב לצבוע-לצבוע, פיניתי חפצים, הזזתי מיטות, הורדתי תמונות, והתחלתי איזו הקלה לצבוע. לצבוע. לצבוע.
הנה הצעה לשירותי הביטחון: רוצים לדעת עד כמה אדם הוא קפדן, יסודי, חרוץ ואובססיבי? תנו לו מברשת ביד ובקשו ממנו לצבוע קיר. בפעם הבאה שאתם מזמינים בעל מקצוע לצבוע לכם את הבית, תדעו שהוא אדם רדוף. כמו אמן, גם הצ?ב??ע מחפש את השלמות. צביעה חלקה, גוון אחיד, ללא טיפות, פאנלים מדויקים. בכל פעם שהלכתי חמישה צעדים אחורה כדי לבדוק אחידות הרגשתי פחות מיכאלי ויותר מיכאליאנג'לו.
ואי אפשר להפסיק. מקיר לקיר, מפינה לפינה, באובססיביות, צובע, צובע, צובע. הכתף הימנית כבר נקרעה ממאמץ, ואני מלטש, בודק אחידות, מחליק את המברשת יפה. הילדה התרשמה. "וואו, אתה צובע יפה! יותר טוב מאלה שצבעו לנו". ואני מתענג על המחמאות ועל העבודה, וממשיך להרים ולהוריד את המברשת במשיחיות ששמורה למקימי כתות. לעזאזל, הייתי פותח עכשיו קריירה שנייה כצ?ב??ע והופך לקסטיאל של עבודות הצבע בישראל אלמלא העובדים הסינים שברו את השוק.
הילדה הצטרפה. היא נכנסה לזה חזק, ולאט לאט אפילו תפסה את הדיבור הנכון. "הקיר הזה שותה הרבה צבע", אמרה כשטיפלה במסדרון, "תן פה עוד שכבה", העירה לי כשבאה לקחת צבע מהסלון. רק היה חסר שתבקש איזה שחור קטן ותצא להפסקת סיגריה.
אחרי כמה ימים אינטנסיביים העקצוץ נרגע, תחושת הדחיפות קהתה, היצר בא על סיפוקו. הנה כי כן, גם לגברים יש בלוטת אחריות; גם אנחנו, לפחות מגיל מסוים, מרגישים צורך לשמור על הקן ולהקפיד על מראהו; מסתבר שקינון אינו קשור למגדר, אלא למצב מסוים שלוחץ על הקוד הנכון וגורם לנו לרצות לשנות אותו. לא חייבים להיות בהיריון, מספיקה גם כרס-בירה קטנה. כל מה שצריך זה להישאר קצת לבד.
איזו עייפות. בואו גוזלים שלי, היכנסו תחת כנפיי, מחר יש בית ספר, אז אנא מכם, הירדמו מהר. הירדמו כבר. הירדמו, כדי שאוכל לנקות את הפילטר של המזגן.
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי
לכל הטורים של חיים של אבא