ואז הוא נפל. על הצד, כשהראש פוגע קצת קודם במשטח ואחריו נוחת כל הגוף. אחרי שתי נחיתות מושלמות שהיו מעניקות לו 10 עגול, הגיעה הפעם השלישית. הוא עבר שלב אחרי שלב בסולם המאוזן שבגינה, אך לפתע נתלה על יד אחת, התנדנד קצת, איבד אחיזה ונפל. הציון האולימפי לחבטה הזאת היה אאוץ'. לא היה צורך בהילוך חוזר כדי להבין שהילד נפל רע מאוד. כשחיים עם ילדים צריכים להיות מוכנים לעבור מאפס למאה בשנייה.
זינקתי מהספסל ועטפתי אותו ברחמים, בזמן שהוא עטף אותי בדמעות. בדקתי שהילד עדיין מחובר, הרמתי אותו בזהירות ולקחתי אותו למקום שבו עד לפני רגע ישבתי נינוח, מתבונן בו משחק בשמחה ומראה לי את יכולותיו הפיזיות המרשימות. עכשיו ישבנו שנינו על הספסל, כשהוא זועק זעקות שבר ואני מתכונן לאחר צהריים של פורענות.
איזה בלגן נהיה. אההחחח! אל תזוז, תן לראות מה קרה, לוחץ בכתף, צרחה, לוחץ במרפק, צרחה, הראש לא מדמם, מתקשר לאשתי כדי שתביא את האוטו, איייי, אחחחח, אאאבא, אחח, מה קרה לו? שואלת חברה מהגן, הוא נפל מהסולם, עוד שני חברים שלו באים, למה הוא בוכה? הוא נפל מהסולם, הילד ניסה לאסוף את כאבו אך לא הצליח כי כל תזוזה גרמה לו לסבל, בינתיים אשתי ענתה, את בדרך הביתה? הוא נפל מהסולם, חשש לשבר, אני לוקח אותו למר"ם, אשתי מודיעה שבדרך, סבתא אחת ונכדתה הקטנה מתקרבות, מה קרה לו? הוא נפל מהסולם, את רואה למה אני אומרת לך תמיד להיזהר ושאסור להשתולל, מה? הוא לא השתולל? הייתי עונה לה משהו חסר טקט בחזרה אבל אני כרגע מנהל אירוע חילוץ והצלה.
מזעיק את אמא של אלון, החבר שלו מהגן שהיה תחת חסותי, אשתי מתקשרת, מודיעה שהגיעה, לוקח את הילד לשתות בברזייה, אההחחההאה, בינתיים מעביר את אלון בעלות לאמא אחרת כי אין זמן לחכות לאמא שלו, מפנה את הילד מהגינה כשהוא על הידיים כאילו שהוא בראן ממשחקי הכס ואני הודור. נו, זאת הייתה האסוציאציה באותו רגע. איך שהילד ראה את אשתי הטראומה צפה מחדש והוא פצח בזעקות שבר כשהוא מתנחם בזרועות אמו, כי ככה זה כששוברים משהו.
בדרך למר"ם הוא נרגע וחש כאב ביד ימין בלבד, שמענו פורטיס, דיברנו קצת, ובחסות הפקקים הוא לבסוף נרדם לכמה דקות, אפילו בלי שקיבל מורפיום. פתאום היו חמש דקות של שקט. פוווו.
חדר המתנה במר"ם, הרכב דמוגרפי: חצי מהנוכחים ילדים, חצי מהילדים משתעלים ובוכים, חצי אחר שבורים ובוכים. לחדרי המתנה יש דרך בירוקרטית משלהם להרגיע את המצב ולהכניס את כולם לפרופורציות, כי עכשיו אתה מסכן בין מסכנים, כולם סובלים ממשהו אז תחכה בתור. המערכת הרפואית מאלחשת את הכאבים בעזרת טופסיאדה, כי במקום להתמקד בפציעה דואגים שתתרכז בתור או במציאת חדר הרנטגן. "עולה 82 שקלים, אם זה שבר אתה תקבל זיכוי", אומרת לי המזכירה הרפואית, 82 שקל לביקור?! טוב, נו, כאב שאפשר לספוג, העיקר שלא יהיה לו שבר. ד"ר יבגני לי, כעבור שעה: שבר.
וכל הזמן הזה, מרגע הנפילה ועד עכשיו, הילד צמוד-צמוד אליי, וסליחה על הסכריניות, אבל כשהוא מצא נחמה במילים, ונרגע בעזרת החיבוקים, והביט אליי מלמטה כדי לשאוב עידוד, זה גרם לי להרגיש אבא פלוס. ברגעים הכואבים והמתסכלים האלה שהוא חווה, אני הייתי שם כעוגן, כמישהו להישען עליו, כחוף מבטחים. במצבו, לא יכולתי לתת לו יותר מזה, אבל עבורו, כך נדמה, זה היה הרבה. אף רופא או אחות לא נסכו בו שלווה וביטחון, רק אני, וזו הייתה תזכורת, אמנם בנסיבות כואבות, לכמה אנחנו משמעותיים בחיים שלהם. טוב, לפני שהמסך יגיב לפסקה הזאת בייצור אינסולין, נמשיך הלאה.
אחרי שקיבל גבס כל מצב הרוח שלו השתנה. הילד הביט בגאווה בידו הימנית ונראה די מרוצה מהמראה החדש שלו. התמונה שלו מגובס רצה בוואטסאפ ויצרה הדים קלים, למחרת בגן הוא כבר היה הכוכב, כשכולם התעניינו לשלומו ונדחקו כדי לכתוב לו על הגבס, וזהו, מאז החיים שלנו כבר לא חיים.
כי גבס, אחרי שהוא לבן, ובוהק, ומרשים, מתחיל לגרד. והיד עדיין כואבת. והשילוב בין הרצון לגרד לבין גלי הכאב, הופכים את הלילות של הילד לחסרי שינה ואת הימים לאחוזי דיבוק, כשהוא חסר סבלנות לגבי כל מה שהוא לא מסרגה שאותה הוא יכול להשחיל כדי לגרד. שווה לבדוק כמה מהדיקטטורים חמומי המוח בהיסטוריה סבלו בילדותם מיד שבורה. כמו שזה נראה אצלי בבית, כנראה שרובם.
לטוויטר של ארז מיכאלי
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לכל הכתבות של חיים של אבא