מעגל האשמה: למה הנקה תמיד מקושרת לייסורי מצפון?

אם פעם לא ידעו – היום זה כבר ברור: חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק. על יתרונות ההנקה נכתבו הררי כתבות וגם על הלחץ להניק תחתיו נתונות יולדות בישראל נכתב לא מעט. עושה רושם שהנושא תמיד "חם" וגלי פרסום אודות הנקה בציבור, הנקה עד גיל מאוחר, הנקה וקריירה והוויתור על הנקה ממשיכים לתפוס כותרות ולעורר רגשות עזים.

למרות הדעות המגוונות והיותנו חברה מערבית, נדמה שהשיח השלט בחברה הישראלית עדיין מזהה קשר אמיץ בין אמא מיניקה לבין אימהות טובה. נכון, זו בורות לא לדעת שחלב אם הוא המזון המומלץ לתינוק שלך, אבל גם בריא יותר לאכול קמח מלא ורובנו בכל זאת ניזונים מפחמימות ריקות. זכותה המלאה של כל אם לבחור שלא להניק וראוי שהחברה תהיה פחות שיפוטית לגבי זה. נשים זרות ששואלות בגינה הציבורית אימהות טריות אם הן מניקות – צריכות להבין שהן חודרות לפרטיות שלהן.

חשוב כמובן שהאם תהיה מודעת ליתרונות ולחסרונות של בחירתה, אבל כשהיא מחליטה לתת לתינוק שלה בקבוק, זה לא צריך להיות עניינו של אף אחד אם ההחלטה נובעת מסיבה רפואית, רגשית או קרייריסטית. פעמים רבות האם גם כך אכולת ייסורי מצפון על ההחלטה הלא פשוטה. למזלנו, בניגוד לעבר - יש תחליפי חלב שגם אם הם לא הדבר האמיתי - הם הדבר הכי קרוב אליו וללא ספק המזון המומלץ ביותר לתינוקות שאינם ניזונים מחלב אם.

אבל יש אימהות טריות שרוצות להניק, מנסות להניק, נלחמות להניק – אבל משהו לא מסתדר שם והן נאלצות לזנוח את ההנקה. יגידו יועצות ההנקה חדורות האידיאולוגיה שכל אחת יכולה להניק, שאין דבר כזה שאין חלב ושבעזרת ייעוץ נכון, שינוי תנוחת הנקה, התגייסות והתעקשות – הנקה היא כמעט תמיד אפשרית, אבל בפועל ייתכן שמכבש הלחצים הזה גורם לאם, לתינוק ולסביבה הקרובה לשלם מחיר כבד יותר מאשר הוויתור על הנקה.

עדי (36) היא אם לשתי בנות (2, 5) ואת שתיהן ניסתה להניק. הן ינקו באופן חלקי כחודש, אך לדבריה כל הנקה הייתה בגדר יציאה לקרב שלא תמיד נגמרה בניצחון. עדי מספרת שלבתה הראשונה שאבה חלב עד גיל שלושה חודשים וכשנולדה בתה השנייה ניסתה שוב, לקחה ייעוץ צמוד, אימצה טכניקות חדשניות של יועצות הנקה - אבל בסופו של דבר ההנקה לא צלחה, התינוקת לא ינקה טוב, לא עלתה במשקל והיא עצמה הגיעה לאפיסת כוחות.

"מה שמעניין הוא שמעולם לא הייתי מאלה שחשבו שזה אסון לא להניק", אומרת עדי, "זה אפילו לא דיבר אליי במיוחד ובטח לא חשבתי שאתעקש על זה אם זה לא יילך. אבל כשההנקה לא הסתדרה לקחתי את זה קשה והתקשיתי לשחרר וזה קרה גם אחרי הלידה השנייה. פתאום זה הפך לדבר החשוב ביותר על אף שבנסיבות הקיימות זה כבר לא היה רציונלי".

עדי מספרת שבשני המקרים אחרי חודש של קשיים רבים ובעיות היה לה ברור שהיא צריכה לוותר, אבל תחושות קשות הציפו אותה. "ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות למען כולם, אבל הרגשתי אשמה על כך שלא הצלחתי לעשות משהו כל כך בסיסי וטבעי. היום אני כבר אחרי זה, יודעת שההחלטה הצילה את השפיות שלי ושל הקרובים אליי, אבל באיזשהו מקום טעם מר של כישלון ואשמה עדיין מלווה אותי".

התחושות שעדי חולקת לא מפתיעות את קרן גדסי פרידמן, מפתחת ומלמדת תרפיה מוכוונת לידה B.O.T (Birth Oriented Therapy). גדסי פרידמן מלווה נשים וזוגות במצבים רגשיים שונים הקשורים בשדה ההיריון והלידה ועוסקת בעיבוד חוויות לידה ומצבים טראומטיים. היא מציינת שאי אפשר להסביר רציונלית את הכמיהה העמוקה להנקה. לטענתה הרצון העז דומה למה שנשים מתארות בכמיהה ללידה ואגינלית. "אולי זו כמיהה ביולוגית – כמיהה של השד לממש את הפוטנציאל שלו, כמיהה של החלב לזרום וכשאין מילים להסביר אומרים דברים כמו: 'אני רוצה שיהיה הכי בריא', 'שיאכל טוב' – אבל יש שם משהו הרבה יותר עמוק וחזק".

למרות זאת מבהירה פרדימן גדסי שהתחושה הזו היא לא אבסולוטית ויש נשים שהחיבור שלהן לתינוק נוצר דווקא כשהן לא ניסו להניק או שחררו את ההנקה, "כי לכל אחת יש קשר אחר עם האימהות והתינוק שלה". "בסופו של דבר", היא מדגישה, "הבאת ילדים לעולם היא מעשה של יצירת קשר וקשר יכול להיווצר בהרבה מאוד דרכים".

פרדימן גדסי מסבירה שכשמשהו משתבש ולא מתממש נשארת כמיהה בלתי מסופקת שלא עוזבת ממש כמו שמתארת עדי. אי אפשר להסביר אותה והיא לא קשורה להתפתחותו של התינוק, לבריאותו או למשפחה. "נשים נושאות את זה איתן הלאה בכל מיני רמות", היא אומרת ומוסיפה שבטווח הרחוק במפגשים שלה עם נשים וסיפורי לידה חוסר ההצלחה להניק הוא כמו צלקת שהעור לא התחבר בה, "נשים מתארות את זה כמשהו שנשאר שם, אין כבר פצע, גדל עור חדש אבל זה שם".

מכאן, הדרך לחוויה קשה שחוזרת על עצמה אחרי לידה נוספת – קצרה. "כשאני עובדת עם נשים על לידות חוזרות אחרי שלא הצליחו להניק ורצו – יש שם משהו שמחכה להשלים את התמונה ואז זה יכול להיות טראומטי". הטיפול בשיטת B.O.T כולל עיבוד החוויה, מתן מקום לפחד והתכוננות לכל תרחיש אפשרי.

אם נחזור לסיפורה של עדי נגלה באופן לא מפתיע, שגם יועצות הנקה היו חלק ממנו. עדי מספרת שבמהלך התקופה בה נלחמה על ההנקה פגשה מספר יועצות. לדבריה הן היו אמפאתיות וחדורות רצון לעזור, אבל גם הלחיצו אותה. "היה להן הרבה כוונות טובות והן ניסו לסייע, אבל הן גם גרמו לי להרגיש שאם אפסיק להניק זה די נורא. יכול להיות שזו הייתה הפרשנות שלי או ההורמונים, אבל הרגשתי שזו לא התמיכה לה נזקקתי. אולי בעצם רציתי מהן אישור להפסיק להניק".

ג'ינה ויסמן, רופאת שיניים, אחות מוסמכת ויועצת הנקה מוסמכת, יודעת מקרוב עד כמה הנקה היא נושא טעון ורגשי. בעבודתה היא נחשפת מדי יום למצבים הקשורים בהנקה ולמצפון אימהי שעובד שעות נוספות. הסיפור של עדי מזכיר לה אמא במצב דומה שהגיעה אליה למועדון ההנקה לייעוץ (ויסמן היא מנהלת המרפאה/מועדון הנקה "חלב אם" בעולש) ואמרה לה בתחילת המפגש שהיא לא פנאטית הנקה ולא תניק בכל מחיר. "אני זוכרת שעניתי לה שגם אני לא פנאטית ושזה בסדר וחשתי שהתשובה שלי הפתיעה אותה והרגיעה אותה". בשיחה עמה חוזרת ויסמן על משפט שהוא עבורה מנטרה עבור כל אם ויועצת הנקה: "הנקה אינה מטרה והיא לא מתאימה לכל אחת". בדומה לפרדימן גדסי היא מדגישה שאימהות היא משאת הלב האמיתית ושהדרך אליה לא חייבת להיות באמצעות הנקה.

כשויסמן מדריכה יועצות הנקה (כיום בישראל יש כ 250 יועצות הנקה מוסמכות IBCLC - ההסמכה הבינלאומית בהנקה) היא מציינת שהדבר שהכי חשוב לה להעביר הוא שעליהן לבדוק היטב מה האמא רוצה כדי להצליח לעזור גם לאימהות כמו עדי. "לעיתים אני פוגשת אימהות שהרצון להניק הוא בכלל של האב או של המשפחה ולא שלהן וצריך לברר את זה". היא מבהירה שכאשת מקצוע תפקידה הוא ללוות כל אמא בעדינות בצעדיה הראשונים באימהות. "לי יש כלים – אני לא פנאטית ולא שיפוטית, אלא נותנת עצות פרקטיות. אם משהי רוצה להתאבד על הנקה אז אני אתאבד איתה על זה בתנאי שהיא רוצה את זה בשביל עצמה. לא לכל אחת מתאים להתמודד עם הקשיים, עם בכי של תינוק ועם הכאבים וזה בסדר ובטח שלא מגדיר את האימהות".

דבר נוסף שחשוב לויסמן להבהיר הוא שהנקה אינה שחור או לבן ויש מגוון אופציות בדרך: "לפעמים מתאים לאמא להניק רק שבועיים-שלושה, לעיתים פעמיים ביום, לפעמים מתאים לתת חלב אם בבקבוק. התפקיד שלי הוא לנסות לבדוק עם הנשים האלה מה הן רוצות ולעזור להן לעשות את זה". לשם כך שואלת אותן ויסמן מה ייחשב עבורן הצלחה, בונה להן תוכנית בצעדים קטנים לפי מה שמתאים ומתרכזת בכאן ועכשיו, כדי שכשיביטו לאחור ירגישו שבסך הכול הייתה זו חוויה חיובית. כשהיא מסייעת לאם טרייה שמתקשה להניק ורוצה היא מנסה ללכת איתה צעד צעד ומנסחת בצורה לא מלחיצה את התוכנית והחזון: "נתת הנקה? יופי. עוד הנקה – יופי. מה שמתאים עכשיו זה טוב ואם זה לא יתאים מחר – אז לא – ניתן משהו אחר".

אין ספק שמקומה של ההנקה בתקופה הראשונה של חיי אישה כאם טרייה יכול להיות מבלבל וקשה. לתחושת הבלבול תורמת מגמת עידוד ההנקה שיזם משרד הבריאות, אך לא הקצה מספיק משאבים לתמוך בנשים מניקות בשלב הראשון והקריטי של הפעולה. ויסמן מסכמת: "אני לא מיסיונרית ואני אומרת שטוב שיש גם פורמולה כי המטרה היא לא לומר כמה הנקה היא טובה יותר, אלא לעזור לכל לכל אמא לתת את מה שמתאים לה".