חיים של אבא: למה הילדים שלי לא רוצים ללמוד ערבית?

הספיקו כמה משפטים של איציק כהן כדי להישבות שוב בקסם. כהן ישב שם, מגלם את קפטן איוב, והמילים בקעו מפיו בקול עמוק ובהגייה מוקפדת, כשחקר את ריאד עלי כרמי, אותו גילם ג'וני ערביד. פתאום צפו ביטויים ומילים כה מוכרות מהשפה היפה הזאת, והייתה תחושה שרק צריך לגרד את האחלה והעל הכיפאק היומיומיים כדי להיזכר שוואלה, פעם ידענו קצת ערבית, אפילו יותר ממה שנדמה, וחבל שלא יודעים יותר.

מה שהתחיל ב"עבודה ערבית" נמשך ב"פאודה", רק עם יותר אדרנלין ומזווית אחרת של המציאות המורכבת. הערבית הפנטה אותי מחדש, וכמו שילדים מתחפשים לגיבורי על בסלון אחרי שראו את ספיידרמן גם אני קצת הסתערבתי בבית וגלגלתי ערבית על הלשון. יא בינתי, אינתי תעלים ערבייה, פניתי לגדולה בשפה רצוצה. כבר אמרתי לה בעבר כמה חבל שלא מלמדים אותם בבית הספר ערבית מגיל צעיר, וזאת הייתה הזדמנות לדרבן אותה. את תהיי תותחית בערבית, זה חשוב מאוד לדעת, אמרתי. מה ערבית, לא בא לי ערבית, היא ענתה אדישה, אני רוצה ללמוד צרפתית. שווו?? פרנסייה?? בחייאת אבוק.

משאל קצר בקרב חברותיה של בתי הגדולה גילה שהן רוצות ללמוד צרפתית או ספרדית, וערבית נשמעת להן בעיקר מבאסת. כאילו שהן יורדות מדי בוקר לשתות קפה אולה בשאנז אליזה ולא אוכלות פיתה עם חומוס לארוחת עשר. אבל למה, שאלתי אותן, אנחנו במזרח התיכון, חיים בין ערבים, אז למה צרפתית או ספרדית ולא ערבית? אנחנו רוצות שפה אירופאית, הן עונות, ערבית זאת שפה מעאפנה. בנות, מעאפנה זה מערבית!

יש תחושה שבעוד שלבני דורי הערבית נשמעת טבעית באוזן, עבור דור הילדים היא נשמעת זרה ומאיימת. סבי וסבתי שעלו מעיראק דיברו ערבית ביניהם, כך שהיא חלק מזהות ותרבות שאני ורבים אחרים גדלנו אליה, ודור הילדים אינו מכיר. יש עוד מתווך שהשתנה בחלוף השנים: הטלוויזיה. בעידן הרב-ערוצי ילד ישראלי לא נתקל בערבית. השפה הזאת לא קיימת על המרקע מבחינתו. לילדים חד-ערוציים משנות ה-70 וה-80 הערבית הייתה חלק מהטלוויזיה, ולעתים ה-טלוויזיה.

צחקנו עם בסאם זועמוט וצוות המסעדה הגדולה, צפינו מדי שישי בסרט ערבי, בבקרים שייקה אופיר הגדול לימד ב"סאלם ותעלם", ראינו ברנאמג' מצוירת דוגמת ביל וסבסטיאן, מדי יום שני קיבלנו כדורגל מסלומון מוניר והסיידאתי ווסדאתי המתנגן שלו, כולם ידעו שבשבת "פי רביעה ונסף אל מוסלסל מקגייוור", ואין מישהו שלא אהב את נעימת הפתיחה של החדשות בערבית בשעה שבע וחצי. עולם הולך ונעלם? הרבה מעבר, זה עולם שקשה לדמיין שבכלל היה.

הערבית היא שפה רשמית בישראל, אבל לא באמת. רק טכנית. לגבי השילוט מקפידים, לגבי האנשים לא. הילדים גדלים למציאות שבה מכריחים אותם להפנות גב לערבית. עבורם היא נתפשת כשפת האויב בלבד, ולא כדרך להכרת האחר ותרבותו. אפשר לתלות זאת בהיעלמותו של דור העולים מארצות הערב ובשינויים שעברה הטלוויזיה, אבל הניכור האמיתי מגיע מהממסד, זה שדוחף לכך שילדינו לא ידעו לדבר בשפת האזור, והתהום בין הצדדים תעמיק.

ח"כים מהימין כבר ניסו לבטל את הערבית כשפה רשמית, ואם פעם התחילו ללמוד ערבית בכיתה ה', כיום זה לא קורה לפני כיתה ז', וגם אז מדובר בערבית ספרותית, לא בדיוק שפה נגישה המאפשרת יכולת לנהל שיחה נורמלית. שר החינוך הקודם שי פירון הורה לצמצם את לימודי השפה הערבית ונימק שהפיכת המקצוע למקצוע בחירה תהפוך אותו לאטרקטיבי יותר ומאוס פחות בעיני התלמידים. על חובת הלימודים בכיתה י', שלה התלוותה יחידה אחת בבגרות, החליט לוותר. אגב, חובת לימודי הערבית בחטיבת הביניים כלל אינה קיימת בבתי ספר ממלכתיים?דתיים, ובחלק מבתי הספר הממלכתיים ניתן לבחור בין ערבית לצרפתית. ב-2013 ניגשו לבגרות ב-5 יחידות בערבית 2,234 תלמידים בלבד, בעוד שמדי שנה עושים בגרות באנגלית קרוב ל-200 אלף תלמידים.

זה עצוב ומביך שרובנו מסוגלים לצחוק מהבדיחות של ג'ון סטיוארט ולהבין כל ניואנס של שדרני הכדורגל הבריטיים, אבל לא שמענו בכלל על "ג'ון סטיוארט המצרי" באסם יוסף, ואם יבוא אלינו רופא ערבי במיון אין סיכוי שנדע להסביר לו בשפתו איפה כואב לנו. שפה היא גשר, הבנה, ידע של תרבות וצרכים, ואי ידיעתה יוצרת חומה. דווקא כשהמזרח התיכון בוער, וגם כשלא, היה טוב לדעת על מה כולם מדברים בסביבה. כיום ערבית עבור רובנו היא נחלתם של חוקרי שב"כ וכתבים לענייני ערבים בלבד, והדרך שבה הממסד והתקשורת דוחקים אותה עוד ועוד לאחור יוצרת פה דור שמתנכר לתרבות שמעורבבת בתרבותו. וככה, כשמעודדים בורות, וגדל דור נוסף שלא מסוגל לפרש לעצמו את המציאות ולהבין את דקויותיה, הכול נראה כמו פאודה. כאוס, בערבית.


לכל הטורים של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי
לדף הפייסבוק של חיים של אבא