פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שני בתים וגעגוע

      יעל ננטשה בבית החולים בלידתה ונשארה שם עד גיל 3 וחצי, רחלי לא שהתה יום בבית הוריה הביולוגים, ונתנאל נלחם בגיל 10 כדי שלא יפרידו אותו מאחיותיו. אבל הסיפור של שלושתם זכה לתפנית חיובית בזכות משפחות אומנה שפתחו את הלב והעניקו להם "את הזכות לחיות"

      רחלי משיח (ראובן קסטרו)
      ילדותה השנייה של רחלי משיח (צילום: ראובן רובי קסטרו)

      רחלי משיח לא שהתה אפילו יום בבית הוריה הביולוגים. נתנאל וילדר נלחם בגיל 10 במשך שנה וחצי כדי שלא יפרידו אותו ואת אחיותיו. יעל גולדשטיין הייתה מחביאה ממתקים מתחת לכרית מחשש שלא יהיו לה. אבל שלושתם, ילדי אומנה שהפכו למבוגרים עצמאיים ובטוחים בעצמם, מבקשים להעביר דווקא מסר של אופטימיות.

      הסיפורים שלהם מתחילים כסיפורם של ילדים אבודים, שנשלחו למשפחות אומנה ונאלצו בגיל צעיר כל כך להסתגל לחיים חדשים וזרים. סיפורם אינו פשוט והלב מתכווץ לעיתים למשמע מה שעברו - הפחדים, הרצון להרגיש שייכים והכעס על העולם. אבל לצד כל אלה, זהו סיפורן של משפחות יוצאות דופן, של הורים שעשו מעשה כמעט בלתי נתפס כשצירפו למשפחתם ילד זר עם רקע קשה. בהמון אהבה, בחיבוק חזק ואמיץ למרות הבעיטות ובטוב לב ענק, הפך אט אט הפך בליל האנשים הזה לתא משפחתי חם ואמיתי. הילדים, שהגיעו באופן זמני, נשארו שם והפכו חלק בלתי נפרד מהמשפחה, עד היום, בבגרותם.


      כ-1,400 ילדים, מגיל אפס עד 25, מטופלים כיום במסגרות השונות של "אור שלום", הארגון הגדול בישראל העוסק בטיפול בילדים שהוצאו מביתם על ידי שירותי הרווחה, על רקע של אלימות, הזנחה, התעללות או חוסר מסוגלות הורית. המסגרת הגדולה ביותר היא תכנית האומנה, במסגרתה מועברים הילדים לתקופה זמנית, שלעיתים נמשכת שנים, למשפחה המוכנה לקלוט אותם. אחד מאותם ילדים היה נתנאל וילדר, צעיר בן 24 העובד בתחום הביטחון. סיפורו של וילדר מתחיל במשפחה עם אם, אב ושתי אחיות קטנות.

      נתנאל וילדר (ראובן קסטרו)
      נתנאל וילדר. "ההתחלה לא הייתה קלה" (צילום: ראובן רובי קסטרו)

      "כשהייתי בן שבע הורי התגרשו ואבא שלי עזב את הבית. תקופה קצרה אחר כך, הוא נכנס לכלא בשל ההתנהגות שלו בבית", הוא נזכר ומבקש שלא לפרט. "מאז נותק הקשר ועד היום נאסר עליו להתקרב למקום שבו אנחנו גרים. אמא שלי, שהייתה אמא מדהימה, נפטרה מסרטן כשהייתי בן 10".

      אחרי מותה של האם, שלושת הילדים הועברו למקלט חירום בתל אביב. "זה בעצם מבנה ששייך למדינה, במרכזו חלק תחום שבו חיה משפחה ושאר הבית משמש מעין תחנת רכבת לילדים שנפלטו הרגע מתוך משפחתם. אני קורא לזה תחנת רכבת, כי זאת תחנה זמנית עד שמוצאים פתרון קבוע. בדרך כלל נמצאים שם בין חצי שנה לשנה, אנחנו היינו שנה וחצי, כי אני לא הייתי מוכן, לא הייתה אופציה מבחינתי, שיפצלו בינינו".

      נתנאל וילדר (באדיבות המצולמים)
      לא הסכים שיפצלו אותו ואת אחיו. נתנאל עם אימו הביולוגית ז"ל (צילום: באדיבות המצולם)

      הפתרון שהוצע לאחים היה להתפצל ולעבור לפנימיות. "היום אני יודע לנסח את זה כך שלא רציתי ללכת לפנימייה, כי רציתי להיות יכול להגיד את המשפט 'אני הולך הביתה', משפט פשוט עם משמעות גדולה. אבל כילד בן 11 פשוט נלחמתי. אחרי תקופה מסוימת שבה לא הצלחתי להגיע לפשרה עם הרווחה, בעזרת חבר של המשפחה יצרנו קשר עם כתב ידיעות אחרונות".

      שלושה יתומים מחפשים אמא ואבא

      הכתבה שפורסמה בעיתון, תחת הכותרת "שלושה יתומים מחפשים אמא ואבא", הביאה לא פחות מ-600 משפחות לפנות לארגון אור שלום ולבקש לקחת אליהן את שלושת האחים. חלקן החלו בתהליך ארוך ואחרי כמה חודשים נקראו האחים להכיר את המשפחה שנבחרה. "בפעם הראשונה הגיעו ההורים עם בתם הקטנה, שמבוגרת ממני בעשר שנים. היה מפגש קצר ואז הם לקחו אותנו לאכול פיצה, שמאוד אהבנו".

      הוא אינו זוכר על מה דיברו במפגש, "מה שאני זוכר זה את התחושה המוזרה. למרות שהתפללתי ליום הזה, הייתה מבוכה ואי נעימות. אני זוכר שלא הצלחתי להבין למה הם עושים את זה". כשהחל להתכונן לבר המצווה, עבר עם אחיותיו להתגורר עם המשפחה האומנת וההתחלה לא הייתה קלה.

      כתבה על ילדי אומנה מתוך ידיעות אחרונות (צילום מסך , מתוך ידיעות אחרונות)
      הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות ושינתה את חייהם של נתנאל ואחיו

      "אתה נותן בעיטות, לא כי אנחנו ילדים רעים, כי צריך ללמוד להסתגל לסיטואציה הזאת. הוא היה מחבק נורא חזק, עם המון אהבה, עד שהבנתי שאני יכול לבעוט עד מחר, 'אני אוהב אותך ואתה תקוע איתי'. מחבק אותך כאילו אתה ילד קטן. הוא לא פחד מזה. בסוף, בלי לשים לב, נפתח צוהר ואתה נשאב לתוך החיבוק הזה. אתה מחפש אותו לפעמים. לפניו לא הייתה לי דמות אבא".

      הגבר הדומיננטי הוא ציר מרכזי בסיפור החיים החדשים של נתנאל. "חרדת נטישה היא מילה קשה, אבל כל הזמן חששתי מהבאות ובחנתי גבולות. הוא אדם גדול פיזית ועצם זה שהוא עומד מאחוריך זה נותן ביטחון. הם באו לאומנה מאד נכונים, נתנו כל כך הרבה אהבה, לכן זה לא רק הצליח, אלא הפך לתא משפחתי חזק מאד", הוא אומר וקולו נסדק.

      התא המשפחתי הזה חזק עד היום, כאשר נתנאל קורא לשלושת ילדיהם הביולוגיים של הורי האומנה שלו "אחיות" ונמצא עמם בקשר יום-יומי. "בגיל שבו הוצאתי תעודת זהות, באתי להורים שלי וביקשתי להוסיף את שם משפחתם לשמי", הוא נזכר. "הם לא ענו, אני רק זוכר את החיבוק ואת הדמעות בעיניים. זאת הייתה גושפנקא לכך שהצליחו ליצור את המשפחה שרצו. היום יש לי שני שמות משפחה - זה שנולדתי איתו וזה שנולדתי איתו בפעם השנייה".

      "חשוב לי להראות שיש סיפורים טובים"

      כשהייתה ילדה, רחלי משיח התביישה לספר שהיא ילדת אומנה. היום, כשהיא בת 35, היא מבקשת לספר את סיפורה מתוך גאווה. "חשוב לי להראות שיש סיפורים טובים. למדתי, עשיתי צבא, התחתנתי, הבאתי ילדים - אני באה מהמקום האופטימי". אבל חייה של רחלי לא נראו אופטימיים בתחילתם.

      כבר כשאמה הייתה בהריון, הבינו בסביבתה שלא תוכל לגדל את התינוק שברחמה, בשל מחלה נפשית ממנה סבלה. "אמרו לה לא להביא ילדים לעולם, אבל היא רצתה להיות אמא. אחרי שנולדתי, בצו בית משפט הועברתי מבית החולים לפנימייה, שם הייתי עד גיל תשעה חודשים. אז הוקם בהרצליה פרויקט אומנה של ויצו, שבו זוג הורים מגדלים לצד ילדיהם הביולוגיים שמונה ילדי אומנה, שאני הייתי אחת מהם".

      כשהייתה בת שמונה האם האומנת הלכה לעולמה וזמן קצר לאחר מכן הגיע זוג הורים חדש לבית, עמו שהתה רחלי שנתיים. "אחר כך התחלפו שוב ההורים והגיע זוג דתי. היה קשה להסתגל כל פעם להתנהלות חדשה, במיוחד בגילאים האלה". בגיל 12 חזרה רחלי לגור עם המשפחה הראשונה ששימשה לה אומנה, עם האב האלמן ושלושת אחי האומנה שלה. אך בכך לא תמו הטלטלות בחייה של רחלי.

      רחלי משיח (ראובן קסטרו)
      רחלי משיח. סגרה מעגל עם שתי בנותיה (צילום: ראובן רובי קסטרו)

      "קצת אחרי שהגעתי אליהם, האבא חלה בסרטן ותוך שנה הוא נפטר. הבת הגדולה שלו, שהייתה כבר אמא בעצמה, מילאה את בקשתו והמשיכה לגדל אותנו, כך שלמעשה אחותי הפכה להיות אמא שלי". לתחושת הבלבול ובעיות הזהות של רחלי נוספה העובדה שהייתה בקשר כל השנים עם הוריה הביולוגיים.

      "לאמא שלי היה מאד קשה שלא גדלתי איתה. אצלי, הקושי הכי גדול היה שייכות. תמיד חיפשתי שייכות, למי אני דומה. שמחתי שיש לי את העיניים של אבא שלי. כשהייתי קטנה לא רציתי את הקשר, אבל היום אני מבינה שלא הייתי מגיעה להיות מי שאני היום לולא הקשר איתה. אדם צריך לדעת מאיפה הוא בא", היא אומרת בדמעות.

      כשהייתה בצבא, האהבה מצאה אותה, כדבריה. "לבעלי יש עסק לפרגולות והוא בא להרכיב אחת אצל הוריי, וכך הכרנו. השנה אנחנו חוגגים 11 שנות נישואין. לא כל אחד יכול להתאים לי. צריך בחור שיכול להכיל אחת שהיו לה חיים כמו שלי. הוא היה לפעמים אבא, אמא, אח".

      למרות שהאהבה פרחה, רחלי לא מיהרה להפוך לאמא. "פחדתי שברגע שאביא ילד לעולם, יצא ממני כל הכעס שיש בי על העולם, על הדרך שבה גדלתי, על כל הדברים שלא היו לי. בתקופה ההיא היו לי הרבה שיחות עם אמא שלי. היא אמרה כמה אהבה אותי, הסבירה למה לא יכלה לגדל אותי, התנצלה. אחרי שהפכתי לאמא, במקום שיבוא הכעס, עוד יותר הערכתי אותה. המחשבה על כך שהיא נאלצה להיפרד ממני נראתה לי קשה מנשוא. היא הבינה שזה הדבר הכי טוב בשבילי". האם הספיקה להכיר את נכדתה הראשונה והלכה לעולמה לפני שש שנים.

      רחלי מגדלת כיום את שתי בנותיה, בנות שמונה ושלוש, ועובדת עם בעלה בעסק המשפחתי. "בגלל הדרך שבה גדלתי נתתי לבנות שלי הרבה יותר. חשוב לי להיות בבית, לחבק. חשוב לי לעורר מודעות לנושא משפחות האומנה ולחשיבות שלו. מספיק שאעזור לילד אחד למצוא בית. וילדים שנמצאים במשפחת אומנה אני רוצה לומר שגם אני הייתי שם, עברתי את זה, והצלחתי".

      "הם היו צריכים להוכיח שהם לא הולכים לוותר עלי, והם הצליחו"

      יעל כהן בת ה-28 זכתה רק בגיל שמונה לחיבוק ולנשיקה של אמא ואבא. היא נולדה כשהיא סובלת משדרה שסועה, שהובילה לכך שהיא משותקת בפלג גופה התחתון. הוריה הביולוגיים השאירו אותה בבית החולים. שם היא נשארה עד גיל שלוש וחצי. "עברתי מבית החולים למשפחה אומנת בעופרה, שם הייתי ארבע שנים, עד שמסיבות שלא ידועות לי, החזירו אותי לבית החולים".

      היא שהתה בבית החולים אלין, מוסד שיקומי לילדים, עד גיל שמונה. אז היא עברה להתגורר עם משפחת אומנה שנייה, שנשארה משפחתה עד היום. לבני הזוג שישה ילדים ביולוגיים ועוד ילד אומנה, בנוסף ליעל, אותו קיבלו אל חיקם לפני שנים בודדות.

      "היה לי מורכב. היה לי חשש ותמיד בדקתי אם רוצים אותי, אם אוהבים אותי. תמיד כשהיה לי רע, אמרתי 'אתם לא ההורים שלי'. הם היו צריכים להוכיח שזה הבית שלי והם לא הולכים לוותר עלי. הם הצליחו. לפני כמעט שנה הם אלה שליוו אותי לחופה - אז הם הצליחו".

      יעל גולדשטיין (ראובן קסטרו)
      יעל כהן. "לפני כמעט שנה הם אלה שליוו אותי לחופה - אז הם הצליחו" (צילום: ראובן רובי קסטרו)

      את הוריה הביולוגיים לא פגשה יעל מעולם. "אני יודעת את שמותיהם ואת מקום המגורים שלהם. אני לא יודעת למה הם נטשו אותי. אני מניחה שזה קשור למצבי הפיזי. אני לא יודעת למה לא נפגשתי איתם. גם כשניסו להתעסק איתי בנושא, לא הצליחו לגעת בזה. האחרונה שהצליחה לגעת לא עד הסוף".

      יעל ובעלה שוקלים כיום את האפשרות להפוך בעצמם להורי אומנה. "כשאנחנו מדברים על הקמת משפחה, אנחנו רואים גם את זה לנגד עינינו. אני רוצה לתת לילד אחר את הזכות לחיות כאדם, כמו שאני קיבלתי את הזכות הזאת. לפני כמה שנים, אבא שלי התבקש לכתוב חיבור על החוויה שלו כהורה אומנה. הוא סיפר שם שנהגתי להחביא ממתקים מתחת למיטה, שזה דבר שמדבר בעד עצמו"

      לדבריה, "בתור בוגרת אומנה, זה מורכב. אתה מכניס למשפחה שלך עוד ילד, לוקח תחת חסותך ילד שהוא לא הילד שלך, אתה לוקח עליו את האחריות ומגדל ומחנך אותו, ועושה אותו בן אדם. אני מכירה ילדי אומנה שהיחסים עם ההורה אמנה לא צלחו. כל מה שהם עשו עבורי זאת המתנה הכי גדולה שיש, כי הם נתנו לי את הזכות לחיות כאדם נורמטיבי. הם נתנו לי את הזכות לחיות".

      משפחות המעוניינות לשמש משפחות אומנה יכולות לפנות למספר הטלפון 03-6186050 או למייל moriam@Orr-Shalom.co.il. חשוב לציין, שמשפחות האומנה מקבלות סיוע ממשרד הרווחה, אשר משקיע כ-145 מיליון שקלים בשנה בכדי לתת מענה לצרכי הילדים והמשפחות כאחת. התמיכה והליווי של המשרד ממשיכים גם לאחר שמלאו לילד 18 שנים.

      ב-13 במאי ייערך ערב התרמה מיוחד של "אור שלום" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. לתרומות ולקניית כרטיסים לערב ההתרמה: 02-9936918 או ayeletb@orr-shalom.co.il.