חיים של אבא: איך ייראה העבר של הילדים שלנו?

כמו הרבה דברים, גם זה התחיל בקבוצת וואטסאפ. היום אתה נחשב סוציופט אם אתה לא חבר ב-20-30 קבוצות וואטסאפ. אבל זאת לא קבוצה מהסוג הרגיל של "כדורגל יום שני" או "קאר-פול לחוג היפ הופ". זאת קבוצה אחרת. חבר טוב-טוב התקשר ואמר שמתארגנת מסיבת מחזור, ושנפתחה קבוצה כדי לתאם את כל העניין. קבוצה שזורקת 30 שנה אחורה. הצטרפתי.

ההתחלה הייתה מוזרה. כמו להיזרק לתוך מנהרת הזמן. לכאורה נכנסתי לקבוצה של זרים גמורים כי עברו הרבה שנים מאז שקמנו יחד לשעת אפס, כל אחד תפס לעצמו כיוון בחיים והרוב לא בקשר זה עם זה. אבל כנראה שהעבר המשותף, חוויות הילדות, הזיכרונות המשותפים, המקום שבו צמחנו יחד כולנו, חזק יותר מהזמן. כנראה שלא משנה מי גר במעלה אדומים ומי בניו יורק, כולנו חולונים מאז ולתמיד. המחיצות נפלו די מהר, כאילו התראינו אתמול בבית הספר. כבר לא צריך לחשוב מה קרה עם ההוא ואיך נראית ההיא, הכול שם, כולם שם.

קבוצת וואטסאפ של מבוגרים לא שונה מקבוצת וואטסאפ של ילדים. הרבה אימוג'ים, הרבה חחחח ותמונות, ובעיקר חפירה בלתי פוסקת על הדברים הקטנים של היומיום. ההתרגשות של ההתחלה יצרה קקופוניה. הורדת את הטלפון לחמש דקות, ופתאום יש 32 הודעות שלא נענו, היית עסוק בעבודה, ופתאום 174 הודעות שלא קראת. ככה זה כשאין מורה בכיתה.

קשה לעקוב, זאת קבוצה תזזיתית, אבל לפחות תמיד יש מה לקרוא, ותמיד נחמד לגלות שהחיים של כולם די דומים בסופו של דבר כי אמנם כולנו כבר לא באותה כיתה, אבל כן באותה סירה. התחושה שהקבוצה הזאת מעניקה היא שכולם יושבים על השולחנות בכיתה לפני תחילת השיעור, אבל במקום לדבר על המבחן בחשבון ועל כמה ג'מצ'י היה טוב אתמול מול אריס סלוניקי, מדברים על הבעיות עם הילדים, המלצות לטיולים, קצת עצות לחיים פה ושם, ובעיקר הרבה הקנטות וקצת גסויות, כאילו שההפסקה הגדולה מעולם לא הסתיימה.

היה משמח לגלות שכולם בסדר. בריאים, עובדים, מגדלים משפחות, עסוקים בחיים עצמם וגם יודעים להעריך זאת. במדינה שבה פורצת מלחמה בכל יום שלישי אחר הצהריים, ויש טרור, ותאונות, ומחלות, ואסונות, דבר אינו מובן מאליו, ובדרך למפגש עצמו חשבתי שכמה טוב שבכל זאת הגענו, למרות הכול, ללא חיסורים.

התאספנו בפאב בראשון לציון. זה היה המפגש השני שלנו בשנים האחרונות. לא כולם באו אז, לא כולם באו עכשיו, אבל היו די והותר כדי שיהיה שמח. למרות שיני הזמן, את כולם הייתי מזהה ברחוב אם היו עוברים מולי, והסתבר שאנשים לא משתנים הרבה. הליצנים הצחיקו, השקטים שתקו, הפטפטנים פטפטו, הרציניים הרצינו, הבנות הפכו לנשים יפות-ממש, הבנים גדלו לגברים-גברים. מסיבת כיתה של פעם עם טאצ' עכשווי. במקום שירים של סנדרה ופיין יאנג קניבלז במקלט של בניין כלשהו, עם חצאי פיתות ופוסטרים של ג'ורג' מייקל כמתנה, היו שם אלכוהול, פלאפונים וילדים-מבוגרים נרגשים.

עוד כמה שנים כבר לא יהיו פגישות מחזור. כנראה שאנשים תוצרת שנות ה-70, כמונו, הם האחרונים שיכולים להיעלם זה לזה למשך שנים רק כדי להיפגש פתאום, ולהיות מופתעים מאיך שזה נראה ואיך שזאת מדברת, מאיך שההוא השתנה ומאיך שההיא בכלל לא. הילדים שלנו נולדו לתוך מהפכת המידע, עבורם פייסבוק, וואטסאפ, טוויטר ואינסטגרם הם חלק מאברי הגוף, ועוד לא דיברנו על הרשת החברתית הבאה הגדולה שטרם המציאו. יהיה להם קשה להיעלם זה לזה גם אם ממש יתאמצו. למעשה, קבוצת הוואטסאפ הכיתתית של בתי הגדולה יכולה להמשיך להפציץ אימוג'ים ולפחחח!!ח1 את עצמה לדעת לאורך שנים, גם כשכל החבר'ה שלה כבר יהיו עם שיער לבן ושיניים תותבות בכוס שליד המיטה.

הדורות הבאים כנראה לא יחוו את הקסם הזה של ההתכנסות מחדש, את האפקט של עוצמת השינוי שחל בכל אחד מאיתנו ועם זאת העובדה שאיש לא באמת השתנה, את הרגעים האלה שבהם הזיכרונות מפעם מתערבבים עם האנשים מהיום. אין סיכוי שייכתבו שירים כמו 'אני וסימון ומואיז הקטן' כי כבר כיום אפשר להיכנס לפייסבוק ולראות תמונות מהחופשה של סימון ומשפחתו בתאילנד, וסרטונים מהבר מצווה שמואיז הקטן חגג לבן שלו. מצד שני, הקשר של ילדינו עם החברים מהיסודי יימשך גם בלי כל הקטע של הבית ספר, וזה דווקא די נחמד. עבור הילדים שלנו הכול יהיה הווה מתמשך. הטכנולוגיה לא הרגה את הנוסטלגיה, היא רק שינתה אותה קצת.

לכל הטורים של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי
לדף הפייסבוק חיים של אבא