לילדה יש הרגל, בכל פעם לפני שהיא יוצאת מהבית היא עוצרת ליד המראה למקצה שיפורים. אני כבר שנים לא ממש מביט במראה, הבנתי שלא נשקף משם משהו יוצא דופן, אבל לאחרונה אני מקבל סימנים מהילדים שאני כבר לא מי שהייתי, והסביבה הקרובה רומזת שתאריך התפוגה שלי הולך ומתקרב.
תראה איך אתה נראה
אשתי ובתי עומדות מולי בפוזה של טריני וסוזנה עושות את ישראל, וחושבות מה שכל הנשים חושבות לאורך ההיסטוריה: איך אשנה את הגבר שלי ואעצב אותו כמו שאני רוצה. אתה מתלבש כמו זקן, אשתי יורה, והגדולה, שלומדת מהר את התורה, מוסיפה ותתגלח ותסתפר. ואני עם ג'ינס, נעלי התעמלות, טי-שירט וזיפים, מה זקן בזה? על בראד פיט זה יושב כמו גבריות מתפרצת. כנראה שמגיל מסוים האדם עושה את הבגדים.
אצבע רטובה
הילד שם לב למנהג שאני שמתי לב אליו כבר מזמן, ואחרי תקופה שבה כבש את ייצרו והתאפק, הוא לבסוף אזר אומץ ושאל: אבא, למה אתה לפעמים מרטיב את האצבע בלשון לפני שאתה מעביר דף? נו, ברור, צעירים לא צריכים לעשות את זה, רק ספרניות ומבוגרים. כשמתבגרים, עניתי לו, העור לפעמים דק ויבש יותר, אז מרטיבים עם הלשון. לעזאזל. נו מה הלאה? שלב המרחיק-את-הספר-מהעיניים-כדי-למקד-את-הראייה? זהו, נכנסתי למדרון חלקלק שבסופו הנכד מביא לי את מכשיר השמיעה מהתיקון.
סליחה, אדוני
בהתחלה זה "הלו, ילד" ואחר כך, כשתופסים פז"ם בעולם זה מתחלף ל"סלח לי" נטרלי, אבל אחרי כמה זמן, כנראה שהרבה, פתאום אנשים פונים עם "סליחה, אדוני". WTF! הראש מספר לעצמו שהגוף לא השתנה הרבה מאז התיכון והמנטאליות היא עדיין של משוחרר טרי שרוצה לכבוש את העולם, אבל אז אני הולך עם הילד ברחוב, עוצרים לידי שני נערים על אופניים ושואלים "סליחה אדוני, איך מגיעים לרחוב דה-האז?", שזה נשמע לרגע כמו, "סליחה איש מת-מהלך מימי התנ"ך, איך מגיעים לרחוב דה-האז". אדוני? מואה?? מה פתאום. אדוני זה אחד שהקים משפחה, יש לו שיער מאפיר, קמטים קטנים וחשש מגיל הפרישה.
1991
כשאחת בעבודה אמרה לי שהיא נולדה ב-1991, זה נראה לי קצת לא הגיוני שיש אנשים שנולדו כשהייתי תיכוניסט ועכשיו הם עובדים יחד איתי. ואז אמרתי לה שהיא יותר קרובה בגיל לבת שלי מאשר אליי. ואז שתקתי.
לבן בזקן
הילד בא וזרק לי בפנים, בדרך אגב: אבא, יש לך כמה שיערות לבנות בזקן. אניצי שיער ראשונים בלחי או בחזה הם סימן להתבגרות, אניצי שיער לבנים הם סימן להזדקנות, אין דרך אחרת לנסח זאת. יש משהו קצת מדכדך בראשוניות הזאת, בידיעה שזהו, מעתה לא רק הראש הוא מלח-פלפל. עתידות: בעוד כמה שנים תהפוך לארנסט המינגוויי.
ערוץ 1
נו, תחזיר לערוץ 10, הילדה מבקשת. יש פרסומות. אז תעביר לערוץ 2, היא עונה. תעזבי אותי מהמניירות המאונפפות של יונית לוי, טוב. מה אתה מתלהב מהחדשות שלהם? הילדה מטיחה, בעוד אני מביט בעיניים נוצצות ביעקב אילון מנווט עוד מהדורה קצבית, כשמאחוריו תפאורה של כאילו אולפן שקוף. רק אנחנו, שהיינו שם עוד כשחיים יבין הכריז על שאול כמלך, יודעים להעריך את גודל השינוי. רק אנחנו, שגדלנו על 'סליחה תקלה' והתמכרנו לעודד שחר, יודעים לברך על ערוץ בלי ריאליטי. אני חבר בכת אנשי כוסות התה ושמיכות הפיקה, ואצלנו מבט זה מאז ולתמיד. שקט ילדה, שקט! תני לשמוע את עודד גרנות.
נו אתה, איך שלא קוראים לך
הרגע הזה בו אתה פונה לבת שלך בשם של אחותך, לבן שלך בשם של אחיך, ולאשתך בשם של הבת שלך, זה הרגע בו אתה נזכר בסבא וסבתא שלך, שבשיחה של חמש דקות קוראים לך בשמות של חצי מבני המשפחה, ומבין שכולם צועדים באותה דרך.
לדף הפייסבוק חיים של אבא