פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: הבטחות צריך לקיים

      ארז מיכאלי יודע שמה שהבטיחו לו ולהוריו לפני שנים, יישאר ככל הנראה בגדר הבטחה, ובמדינה הקטנה והמסובכת הזו לנצח נאכל חרב. סיפור של אבא ישראלי ששירת בצבא, איבד חבר והיום הוא הורה לילדים שלא מספר להם מעשיות

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אין טעם לספר לילדים ולעצמנו סיפורים ומעשיות וכנראה שכן, לנצח נאכל חרב (צילום: ארז מיכאלי)

      פעם, מזמן, היו מבוגרים שאמרו לנו "עד שתגדלו כבר לא יהיה צבא ולא יהיו מלחמות". וגדלנו, והיה צבא, והתגייסנו אליו, והשתחררנו ממנו, לפחות זמנית, עד המילואים הבאים. לא ברור למה הם אמרו את זה ועל סמך מה, כנראה כדי להרגיע אותנו הקטנים, או אולי בכלל להרגיע את עצמם, כי רק עכשיו יצאנו ממלחמת יום הכיפורים וכבר הסתבכנו במלחמת לבנון. הראשונה. מאז הסתבכנו עוד הרבה שם, כאן ובכל מקום.

      ישראל היא מדינת קסרקטין. היא הייתה יכולה לצמוח קצת אחרת, היא עדיין יכולה, אבל זה ככה, ולא נראה שהדי.אן.איי הזה ישתנה בעתיד הקרוב. מבט על השכנים הקרובים לנו והרחוקים יותר, מבהיר שאין טעם לספר לילדים ולעצמנו סיפורים ומעשיות וכנראה שכן, לנצח נאכל חרב. אז אני חסכתי מהם משפטי פנטסיה מטופשים שלקוחים מהלקסיקון של מדינות איים באוקיאנוס הפסיפי או הפציפיסטי, ודי ברור להם שיבוא היום שבו הם יצטרכו לעבור שרשרת חיול, ולהיכנס מתחת לאלונקה כמו הדור שלפניהם, כי עכשיו תורם. הורים תמיד דואגים לילדיהם, מאלף סיבות, אז תהיה עוד אחת, ועוד איזה אחת.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לא מבינים באמת מה זה אומר שירות צבאי (צילום: ארז מיכאלי)

      בגיל צעיר אנחנו לא ממש מבינים את המשמעות העמוקה של הדבר הזה שנקרא שירות צבאי. כנערים ונערות הגלוריפיקציה מהפנטת אותנו, האדרנלין מפעפע בנו, העולם צבוע בעיקר בשחור-לבן, אנחנו מספיק צעירים כדי שימשיכו לעצב לנו את המוח ומספיק מבוגרים כדי להוציא זאת לפועל, הרצון להצליח במסגרת חדשה מאתגר אותנו, המחשבה שאפשר לברוא את עצמנו מחדש מושכת אותנו, העובדה שאנחנו מחזיקים כוח עצום בידיים ומקבלים סמכות להשתמש בו בגיל כה צעיר מעצימה אותנו, מבגרת אותנו, מסוכנת לנו. גיל 18 הוא הגיל האידיאלי לגיוס.

      בטקסי הזיכרון בתיכון, הצעירים והצעירות שטרם התגייסו היו מגניבים מבטים לעבר הבוגרים יותר, שהגיעו לבית הספר במדים, ונראו פתאום יותר-משהו. יותר מרשימים, יותר בוגרים, יותר חשובים. הבנים התפעלו מזה שהמחוצ'קן שבקושי עלה מי"א לי"ב הוא פתאום לוחם חסון עם נשק ביד, וגם הבנות לכסנו מבטים. ואז התגייסנו אנחנו, חוששים מהקשיים אך מבקשים אתגרים, לבנון ועזה נראו כמו המקומות הנכונים להיות בהם, ומי בכלל חשב על ההשלכות?

      צפירה בבני ברק (ראובן קסטרו)
      רגעים בשנה שבהם הראש משחזר (צילום: ראובן קסטרו)

      אצלי קוראים להשלכות שלומי ברודנר. שירתנו יחד בגדוד וולקן-סטינגר של מערך הנ"מ, הוא סיים קורס קצינים וחיכה להשלמה החילית, אני הייתי לוחם צעיר בגדוד. שלומי בחור חזק, עיניים כחולות, מלא אנרגיות, לב רחב, אחד שצוחק ומצחיק, מישהו שתמיד טוב להיות איתו. לאחר כמה חודשים נפרדו דרכינו, המשכתי לקורס מפקדים והוא להשלמה. ואז יום אחד, כשחזרתי עם הטירונים שלי מהשטח, הגיעה הבשורה. שלומי, שהיה כבר קצין בגדוד, נפצע קשה בתאונת אימונים בגולן והוא נאבק על חייו. ימים ארוכים הוא נאבק, עד שנפרד.

      הלכנו לשבעה בבית הוריו בכפר סבא. בסלון התערבבו בני משפחה עם חיילים וקצינים, וההלם נישא באוויר. זאת הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי את המשפחה העצובה והמפחידה הזאת, משפחת השכול. הפעם הראשונה בה ראיתי הורים בוכים על בנם. הפעם הראשונה בה הבנתי שחיי חשובים ויקרים להוריי אפילו יותר מאשר הם חשובים ויקרים לי.

      נכנסתי לחדרו, וכל הספרים, הגביעים והתמונות חיכו לו, כל הבית חיכה לו, ההורים והמשפחה חיכו לו, אבל רק העצב נכח. היה ואיננו, אבל תמיד בזיכרון. 18 שנה חלפו מאז והוא נשאר בן 20, כמו בשיר, ואני מניח שמלבד הכאב מלווה את הוריו כל הזמן השאלה מה היה אילו. מאז ועד בכלל, הצפירות בימי הזיכרון מוקדשות אצלי לשלומי. כמה רגעים בשנה שבהם הראש משחזר איך היינו מריצים צחוקים בנגמ"ש, מדברים על כדורגל, מוציאים אנרגיות עם קצת האבקות-ברוח-טובה באוהל, מבסוטים מהחיים הקרביים שצה"ל סיפק לנו.

      יום אחד זה יקרה

      הילדים עדיין רחוקים מגיל 18, אבל יום אחד זה יקרה, היום שבו נצטרך לעבור שוב שרשרת חיול, ולהיכנס מתחת לאלונקה כמו הדור שלפנינו, כי עכשיו תורנו, רק שהפעם כהורים. העבר מלמד שבעתיד יהיו מלחמות, ואין תקווה בהווה שמשהו ישנה זאת. כמבוגרים אנחנו כבר יודעים שגם בעיתות שלום תכריע חוזקה של החרב את עתידנו. אפשר לחסוך מהם ומעצמנו אמירות חלולות וקלישאות בדיוניות, אנחנו יודעים שכשהילדים יגדלו יהיה צבא ויהיו מלחמות, וכהורים נצטרך להפקיד את גורלם בעיקר בידם, כי בשלב הזה של חייהם הוא כבר מזמן לא יהיה בידינו. ואנחנו נצטרך לחיות עם זה, ולקוות לטוב.


      לכל הטורים של ארז מיכאלי
      לדף הפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי